שני נ' מדינת ישראל

החלטה

1. בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (בע"ח 22652-10-13, כב' השופט י' מינטקביץ), אשר דחה בקשות של העוררים לעיון בחומר חקירה.

2. דין הערר להידחות. עיינתי בחומר החקירה נשוא ההתדיינות. מקובלות עליי קביעות בית משפט השלום, כי הבקשות, על חלקיהן השונים, אינן מצביעות על קיומו של יסוד של ממש לקבוע, כי מדובר בחומר רלוונטי לבירור האישומים כלפי המבקשים. הן אף אינן מצביעות על נקודת אחיזה ממשית, העשויה להצדיק מיון של החומר הנדון כחומר חקירה (ראו בש"פ 6717/12 מדינת ישראל נ' ברוך (18.12.12)). זאת, גם על פי אמת המידה המרחיבה, הנוגעת לסוגיית הרלוונטיות בשלב זה של ההליך. הדברים אמורים הן בנוהל הפעלת קטין כסוכן בתיקי מכירת אלכוהול, הן בתכנית המאבק המשטרתית, הן בנוהל הכללי הנוגע להפעלת קטין כסוכן. מקובלות עליי גם קביעות בית משפט השלום, כי אותם עניינים שהם רלוונטיים לכאורה לעניינם של המבקשים, גולו.

3. מסקנות אלה אינן משתנות נוכח הטענות שמעלים העוררים, לרבות לעניין התהייה האם מופעלים קטינים סוכנים במקרים חריגים בלבד, או בשאלה האם יש החלטה מכוונת לפסול באופן גורף כל בקשה לסגירת התיק. טענות אלה אינן מצביעות על נקודת אחיזה ממשית כנדרש, אשר יש בה כדי להפוך את החומר נשוא הערר שבפניי, כולו או מקצתו, לחומר חקירה. הן אינן משתנות גם נוכח טענות העוררים לעניין מענה שנתקבל לפנייה לממונה על חוק חופש המידע במשטרת ישראל, אשר היפנה את העוררים להליך לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982. אין בהפניה כאמור כדי לשנות את סיווגו של החומר נשוא ההליך, וכדי להפכו לחומר חקירה.

4. אף טענת העוררים, בדבר הצטברות נתונים אודות דפוסי ההסתייעות בקטינים לצורך תיקים מן הסוג הנדון, אינה מצביעה על נקודת אחיזה העשויה להפוך את החומר שבפניי, כולו או מקצתו, לחומר חקירה הרלוונטי לעניינם של המבקשים. כך גם באשר לטענות העוררים, הנוגעות לקשיים נטענים בהוראת סעיף 193א(ג'1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

5. הוא הדין בטענת העוררים בדבר הצורך בחומרים נשוא הבקשה, לצורך קיומה של ביקורת שיפוטית מינהלית על פעולות שונות. אף כאן, לא הוצגה נקודת אחיזה ממשית, העשויה להצדיק היעתרות למבוקש.

6. לא נעלם מעיניי, כי בית משפט קמא העלה, על פי הטענה, הצעה במהלך הדיון, לגילוי חלק מן הנוהל הנוגע לקטינים, בכפוף להשמטות של חלקים שסומנו על ידו. ברם, המדובר, לכל היותר, בהצעה לפנים משורת הדין. ככל הצעה המועלית במהלכו של הליך, אין בה, כשלעצמה, כדי לחרוץ דין, או כדי לקבוע מסמרות בסוגיה זו או אחרת. ממילא, אין בה כדי להביא לקבלת הערר. דברים אלה יפים גם ביחס להצעה ממוקדת יותר, אשר עלתה במהלך בירורו של הערר שבפניי.

7. אשר לטענת העוררים לעניין חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998, וזכות העיון הפרטית שהוכרה בדין עוד בטרם קבלתו, הרי שאלה אינם חולשים על ההתדיינות שבפניי. המסגרת להתדיינות מצויה בהוראות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ובמרכזה סיווגו של חומר פלוני

כחומר חקירה. יוצא, כי גם בטענות האמורות, ובטענות הנובעות מהן (כגון העדר סכנה ברורה ומיידית לשלום הציבור אם יימסר המידע לעיון), אין כדי להשפיע על תוצאת ההתדיינות.

8. התוצאה של כל האמור היא, כי הערר נדחה.

ניתנה היום, ט' אדר ב תשע"ד, 11 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: