שנאשנה נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

המבקש הגיש תביעה זו בהמרצת פתיחה כאשר מהות התביעה מוגדרת: "תביעה למתן סעד הצהרתי וצו עשה בעניין העברת זכויות במגרש".
בפתיח המרצת הפתיחה התבקש בית המשפט להורות כי המבקש: "זכאי להירשם בקרקע הנמצאת בשגב שלום במגרש 207 בשכונה ב' הרשומה בתיק מנהל 60637088א', בהתאם להסכם שנכרת עימו ...".
בסיום התובענה התבקש מתן סעד הצהרתי לפיו: "המשיב 1 ירשום את הזכויות במקרקעין על שמו של המבקש, ולשם כך לקבוע כי המבקש הינו בעל הזכות החוקית להירשם במגרש".

מיד עם הגשת התובענה, ביום 13.2.14, הורה בית המשפט כי המבקש יבהיר בתוך 14 יום מה מקור הסמכות של בית משפט השלום לדון בתובענה הנוגעת לסעד לגבי זכות חכירה.

ביום 19.2.14, הגיש המבקש תגובה קצרה בה ציין כי התביעה מתייחסת לזכות השימוש והחזקה במגרש נשוא התביעה, סעד שלגביו הסמכות נתונה לבית המשפט השלום.

בהחלטה מיום 19.2.14, ציין בית המשפט כי התובענה איננה מנוסחת כתביעה לחזקה ושימוש בלבד, ועל כן על המבקש לתקן את התביעה ולבקש רק שימוש וחזקה, או לחילופין למחוק את התביעה ולהגישה לבית המשפט המוסמך.

ביום 23.2.14, הגיש המבקש תגובה נוספת לעניין הסמכות העניינית, בה טען כי זכויותיו של המבקש במגרש הן רק זכויות חוזיות של "בר רשות", ולכן אין הן בגדר זכויות במקרקעין, לגביהן הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.

המשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"), טענה בכתב התשובה, בין שאר טענותיה, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה.
נטען בתשובה כי אם דרישתו של המבקש הינה רק חזקה ושימוש, כי אז בהתאם להוראות סעיפים 16, 17 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969, הרי שרק בעל המקרקעין או המחזיק בהם זכאי לדרוש זאת, ואילו המבקש איננו בעל המקרקעין ואיננו מחזיק בו.
המבקש מבקש במסגרת הליך זה כי הזכויות ירשמו על שמו, וזכויות אלה הן למעשה זכות חכירה אשר מוחרגת מסמכותו של בית המשפט.

המשיבה 2 הצטרפה לטענות רמ"י בעניין העדר סמכות עניינית.

סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984, מסמיך את בית המשפט לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, אולם קובע כי: "בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

המבקש בתגובותיו השונות מערב בין שתי טענות שונות וסותרות:

טענה כי איננו מבקש לקבוע זכויות במקרקעין, אלא שבקשתו הינה רק לסעד של חזקה ושימוש במקרקעין.

טענה כי הוא מבקש לקבוע זכויות במקרקעין, אלא שכיוון שהזכויות אינן רשומות במרשם המקרקעין, מדובר בזכות חוזית הנתונה בסמכותו של בית משפט השלום.

יש לאבחן היטב בין שתי הטענות, ולבחון כל אחת בנפרד.

באשר לטענה הראשונה, כפי שציין בית המשפט עוד בהחלטתו מיום 19.2.14, אין התובענה מנוסחת כתביעה לזכות חזקה ושימוש בלבד. המבקש איננו מבקש סעד הצהרתי לגבי זכות חזקה ושימוש, אלא הוא מבקש, באופן ברור ומפורש לקבוע את זכותו "להירשם בקרקע" (בפתיח התובענה), או "לרשום את הזכויות במקרקעין על שמו" (בסיפא התובענה). מנוסח התובענה ברור איפוא כי אין מדובר בתביעה לחזקה ושימוש אלא בתביעה להכרה בזכויות, אשר איננה בדרך כלל בסמכותו של בית משפט השלום.

באשר לטענה השנייה הדברים מורכבים יותר וישנן דעות בפסיקה לכאן ולכאן.

כב' השופט עמית קבע כי אין משמעות לסוגיית רישום הנכס בלשכת רישום מקרקעין, וכל עוד מדובר בזכויות במקרקעין, נתונה הסמכות לבית המשפט המחוזי: