שמואל נ' שטח ואח'

פסק דין

1.תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 6.10.2011 בחניון תת קרקעי. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 5,413 ₪, בגין עלות תיקונים, ירידת ערך, חוו"ד שמאי, והוצאות נוספות.

2.המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

3. הנהגת מטעם התובע טוענת כי התאונה ארעה כשהנתבע 1 ניסה להיכנס למקום החניה הצמוד למקום החניה בו עמד רכב התובע, ובשל אי-זהירות מצדו, שפשף רכב הנתבע את רכב התובע. לגרסתה, ראתה את הארוע ממקום עומדה מחוץ לרכב (אם כי נקודת המפגש בין המכונית הוסתרה מעיניה ע"י רכב הנתבע).

4. הנתבע 1 טוען כי התאונה ארעה כשהמתין להתפנות מקום החניה בו עמד רכב התובע, שבו נהגה הנהגת מטעם התובע, ובשל אי-זהירות מצדה, בעת היציאה ממקום החניה, שפשף רכב התובע את רכבו.

5.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ראיתי תמונות הנזקים שנגרמו לרכב התובע ומיקום הפגיעות בו, ולאחר שכל אחד מהצדדים הציג בפני את אופן קרות האירוע, לגרסתו, באמצעות מכוניות צעצוע, הגעתי למסקנה כי לא אוכל להעדיף את גרסת הנהגת מטעם התובע על פני גרסת הנתבע.

6.תמיהה מסוימת מצאתי בעדותה, כי החלה לצעוק לעבר הנתבע עוד כשראתה אותו בתנועה אל תוך מקום החניה, כשרכבו מסתיר את רכב התובע, רק בשל כך שרכבה חדש, והיא חשבה "שמשהו הולך לקרות". משתמע בבירור מעדותה, כי צעקותיה קדמו לשמיעת קול התאונה, לגרסתה. עוד לחובת התובע עומד ההבדל הקוטבי בין תיאור התאונה בטופס הדיווח על התאונה לבין תיאורה בעדות בבית המשפט, שעה שבראשון נכתב כי התאונה ארעה בשעה שרכב הנתבע יצא מהחניה, בעוד בפני העידה הנהגת, כי התאונה ארעה בעת כניסתו.

7.אמנם, גם בין גרסתו הכתובה של הנתבע 1 לבין עדותו בעל פה מצאתי הבדל משמעותי (בדיווח הכתוב הוא מספר כי היה בכניסה לחניה, ואילו בעדותו הוא מספר כי המתין בעמידה), אולם מחדל זה אינו מחזק את גרסת התובע, ואינו תורם להעדפתה. גם חוסר הביטחון של הנתבע באשר לכיוון בו עמד, ביחס לרכב התובע, אינו מספיק כדי להטות את הכף לטובת אימוץ גרסת הנהגת, לאור כל האמור.

8.מכל מקום, אפילו הייתי מאמץ את עדות נהגת רכב התובע, לא ניתן לקבל את התביעה, לאור פער הזמנים הארוך (20 יום) בין הארוע המדובר לבין בדיקת הרכב על ידי השמאי. שני הנהגים שהעידו בפני העירו, כל אחד בדרכו, על שכיחות תאונות קלות בחניונים. פגיעה כמתואר על ידי השמאי, וכניכר בתמונות, יכולה היתה לקרות בכל אחד מ-20 הימים האמורים, בכל מגרש חניה בו עמד רכב התובע. הקשר הסיבתי בין הארוע לבין הנזק ניתק, לטעמי, ועל כן גם לפי גרסת התובע לא ניתן לקבוע ממצאים לטובתו.

9.אעיר, כי הנתבע בעדותו אישר כי נגרמו פגיעות קלות לשני כלי הרכב המעורבים, אולם מקום תיאור הפגיעה על ידו ברכב התובע (שריטה קטנה בפגוש הקדמי) אינו תואם את מיקום הפגיעה בתמונות (שפשוף בכנף הימני-קדמי), ולפיכך לא מצאתי כי היה מקום – אפילו הייתי מאמץ את גרסת נהגת רכב התובע – לחייבו בפיצוי כלשהו, ולו על דרך האמדן, עבור הפגיעה שבקיומה הוא מודה.

10.משכך, אני קובע כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו, ולפיכך אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט (כולל שכ"ט עו"ד) בסך של 1,200 ש"ח.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ג, 08 מאי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: