שכוביצקי נ' טרופין ואח'

פסק דין

התובעת, שבבעלותה דירת מגורים בשד' הציונות 21/10 בפרדס חנה, טוענת בתביעה שהגישה כנגד הנתבעים, בני זוג שהתגוררו בדירה זו בשכירות, כי בתום תקופת מגוריהם בדירה, היא מצאה אותה ב"מצב רעוע, אשר לא מאפשר מחיה בדירה או השכרתה לדיירים אחרים". לכן, תובעת היא מהם סך של 6,000 ₪ המגלמים לטענתה סעיפי הפסד שונים שנגרמו לה כתוצאה מכך.

יצויין כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבעים נכנסו אל הדירה במחצית חודש אפריל 2009, החלו לשלם דמי שכירות ב- 1.5.09 וביקשו להפסיק את תקופת השכירות בחודש אוגוסט 2010, בטרם הגיע מועד סיומה על פי ההסכם.

בסעיף 4 לכתב התביעה, פרטה התובעת את "הממצאים החריגים" שמצאה בדירה לאחר עזיבת הנתבעים ואשר לטענתה הם אלה שגרמו להם.

לתמיכת טענותיה אלה, צרפה התובעת חוות דעת של השמאי אודי ערן, אגרונום, אשר כפי העולה מחוות דעתו, ביקר בדירה ביום 15.9.10, ראה את הנזקים להם טוענת התובעת, תיעד אותם והעריך את תיקונם בסכום של 1,900 ₪ וכן תצלומים שסומנו ת/1.

אדגיש כבר בשלב זה, כי לא מצאתי מקום להתייחס אל חוות דעת דעתו של השמאי, בהיות האחרון מעין שופר לטענותיה של התובעת ("ראיתי את הנזקים להם היא טוענת") ומשאין בחוות דעתו כדי להכריע בשאלה שבמחלוקת בתיק זה, כפי שתוצג עוד להלן, והיא – מי נושא באחריות לאותם נזקים?

להגנתם, טענו הנתבעים כי כל הליקויים להם טוענת התובעת, היו קיימים בדירה בטרם כניסתם אליה, שהתובעת עצמה ראתה אותם וכי במהלך תקופת השכירות כולה, הם עמדו בקשר עם ארקדי, מי שהיה אז בעלה של התובעת, והוא לבדו היה זה שנענה לכל פניותיהם "במאת האחוזים".

לטענת הנתבעים, הרקע להגשת התביעה נגדם, נעוץ בסכסוך שהתגלע בינם לבין התובעת, בשלב שבו הם בקשו לעזוב את הדירה ביום 16.8.10, בטרם הגיע מועד סיום ההסכם, לאחר שהודיעו לה על כך 60 יום מראש, אלא שהיא התעקשה ש"סיום חוזה צריך להיות בסוף החודש האזרחי", כלומר ב- 31.8.10.

בבית המשפט סיפרה הנתבעת, בעדות שהותירה עלי רושם גלוי וכן, כי בעלה, הנתבע, דיבר אל התובעת לא יפה ואף קילל אותה וכך עשה גם אביו ואילו היא עצמה, מצידה, ניסתה להרגיע את הרוחות ואף סיכמה עם התובעת שענייני הדירה יטופלו מאותו שלב על ידי שתיהן בלבד. ואולם, בשלב מאוחר יותר, לאחר שכבר נכנסו אל דירתם החדשה, כששמעה התובעת את בעלה צועק ברקע שיחתן בטלפון את המשפט "ושתחזיר לנו את שיק הבטחון", הודיעה לה התובעת כי לא תחזיר להם את השיק וכי "הם עוד ישלמו על כך".

מכאן, כך לטענת הנתבעים, נובעת הגשת התביעה, שהגיעה לידיהם בהפתעה, מכיוון שבשום שלב קודם לכן, התובעת לא אמרה להם שהם החזירו את הדירה במצב לא טוב.

התובעת, לעומת זאת, לא הזכירה נושא זה בכלל בכתב התביעה והציגה את הדברים באופן תמים לכאורה: "התובעת נתנה את הסכמתה להפסיק את ההסכם טרם זמנו ולפנות את הדירה ב- 31.8.10". בנוסף לכך, אישרה היא את גרסת הנתבעים, במהלך עדותה בבית המשפט (עמ' 2 לפרוטוקול), לרבות העובדה שהיא אמרה להם ש"הם עוד ישלמו על כך" (ר' שאלותיה אל הנתבע, בעמ' 4).

למעשה, התובעת לא הצליחה להרים את הנטל להוכחת מרכיבי סכום תביעתה, שכן היא אישרה כי:

את החוב עבור מס ביוב ואגרת מים, הנתבעים שילמו,

אין בידיה חשבוניות שתלמדנה על הסכומים שלטענתה שילמה לסבל ולשמאי (כשהיא מאשרת את טענת הנתבעים לפיה הספות עליהן היא מדברת בכתב התביעה, היו שם עוד כשהם נכנסו לדירה),

אין בידיה הוכחות לכך שהפסידה חודש שכירות שבמהלכו נאלצה לתקן את הנזקים בדירה – שכן היא לא הוכיחה תיקון בפועל של אף לא אחד מהם.

במצב דברים זה, הגעתי למסקנה כי דין תביעה זו, להידחות, על כל חלקיה.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות בסך 500 ₪, בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ג, 19 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: