שיקולים למתן או למניעת רשות ערעור על החלטות דיוניות - פסקדין

א.        לפנינו "ערעור ולחילופין בקשת רשות ערעור" על שתי החלטות של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה שניתנו בז' ובכ"א בסיוון (18.5 ו־1.6 בהתאמה) שנה זו.

ה"ערעור ולחילופין בקשת רשות ערעור" הוגש לבית דיננו בה' בתמוז (15.6) היינו שבועיים לאחר האחרונה שבשתי ההחלטות האמורות.

כידוע, ערעור אפשר להגיש לבית הדין הגדול בזכות רק על החלטות סופיות המסיימות את הסכסוך הנדון בהן. האפשרות להגיש ערעור בזכות היא עד שלושים יום לאחר מתן ההחלטה המעורערת.

בקשת רשות ערעור, בהתאם לתקנות, אומנם אפשר להגישה על כל החלטה, גם על החלטת ביניים, אך זאת בתוך עשרה ימים בלבד.

ההחלטות המדוברות בבקשה שלפנינו, הן החלטות הנוגעות לסדר הדין, לדרך התנהלות הדיון והבאת ההוכחות – החלטות ביניים מובהקות, שאינן מקימות זכות לערעור, ובקשת רשות ערעור בעניינן אפשר היה להגיש עד כלות עשרה ימים מהן (בנוגע לכל אחת מהן בנפרד).

ניסוחה של הכותרת 'ערעור ולחילופין בקשת רשות ערעור', אינה מרפאה מומים, ודינה של בקשה שתוכנה אינו יכול להיחשב ערעור בזכות, ומועדה אינו מאפשר בקשת רשות ערעור, כבנידון דידן, היא דחייה על הסף.

ב.         נוסיף ונאמר: מההחלטות האמורות עולה כי פסק דינו הסופי של בית הדין האזורי צפוי להינתן בקרוב. משכך, גם לו הייתה הבקשה מוגשת במועד (בתוך עשרה ימים) ספק גדול אם היה צידוק להיעתר לה ובכך לעכב עוד את ההליכים.

מתן רשות ערעור על החלטות ביניים עשוי להביא בחשבון בין יתר השיקולים גם את האפשרות שהמשך ההליך, ללא מתן הרשות, עלול להביא את הצדדים ואת בית הדין האזורי לבזבז זמן יקר ומשאבים בהליך שלבסוף, לכשיוכרע בפסק דין סופי, יוגש עליו ערעור, ואזי ייקבע כי שגה בית הדין בהחלטת ביניים – שבעניינה הוגשה בקשת רשות הערעור – כבר בשלב מוקדם של ההליך, משגה שלו תוקן במועד, היה חוסך את המשכו של ההליך או משנה את פניו.

לפיכך ככל שסיומו של ההליך קרוב ייטה בית הדין שלא להרשות את הערעור על החלטת הביניים ולקבוע כי הטענות בעניינה יישקלו, אם וכאשר יוגש ערעור על פסק הדין הסופי, וככל שייטען שתוצאתו היא תולדה של ההחלטה השגויה לפי הנטען.

גם מטעם זה, בנוסף לאיחור בהגשת הבקשה, דין הבקשה שלפנינו להידחות.

ג.         ועם זאת, בשולי הדברים ולא בשולי חשיבותם, כדי להקל על הצדדים ועל בית הדין האזורי גם יחד ולמנוע הישנות של הליכים עקרים בהמשך, נעיר ונחדד:

בפסק דיננו שבו הושב ההליך לבית דין האזורי נקבע בזו הלשון:

תוצאת האמור היא שהערעור מתקבל בחלקו:

1. פסק דינו של בית דין האזורי שקבע כי התביעה נדחית – מבוטל.
2. בית הדין האזורי ישוב ויקצוב למערערת מועד להגשת כלל המסמכים שעל בסיסם היא מבקשת להוכיח את קיומה של כוונת השיתוף בנכס.
3. בית הדין רשאי להורות למערערת לפצל את טענותיה וראיותיה ולהגיש בנפרד: (א) את הטיעונים העובדתיים שעל בסיסם היא רוצה לטעון לכוונת השיתוף והטיעונים המשפטיים שמכוחם היא מבקשת לקבוע כי עובדות אלה הנטענות כוחן יפה כדי להוכיח את כוונת השיתוף למרות ההסכם וכי כוונה זו, אם אכן הייתה, אכן גוברת על ההסכם; (ב) את הראיות לטיעונים העובדתיים הנ"ל, ובכלל זה הראיות להשקעה בנכס והשבחתו, הראיות למסלול העברת הכספים הקושר את ההשבחה לכספיה המערערת דווקא וכל ראיה אחרת לכוונת השיתוף הנטענת.

אם יקבע בית הדין כי יש לפצל כאמור – רשאי הוא לקבוע כי מרכיב (א) הנ"ל ייבחן תחילה ורק אם יוכרע כי ככל שאלה העובדות הרי שנוצר שיתוף יבחן בית הדין אם אכן אלה העובדות, ורשאי הוא לקבוע את ההפך כי תחילה תיבחנה העובדות – מרכיב (ב) הנ"ל, ורק לאחר מסקנות שבנוגע אליהן תיבחן השלכתן על טענת השיתוף.

ככל שייקבע מכל מקום כי טענת כוונת השיתוף נדחית, תעמוד למערערת הזכות לתבוע על סמך ראיותיה הנ"ל (מרכיב (ב) האמור) – בין שכבר יוגשו בעת דחיית טענת השיתוף ובין שזו תידחה בלי שיוגשו (על יסוד קביעה כי אף אם היו העובדות כנטען אין בהן די) – החזר בגין השקעותיה בנכסי המשיב, ובית דין האזורי ידון בתביעה זו (שכבר עלתה בעבר טרם שהתגלגלה שוב לטענת השיתוף) תוך שישמע את טיעוני הצדדים, העובדתיים והמשפטיים, בעניינה.