שינוי מקום מגורי הקטינים, וחובת הסיוע במימוש הסדרי השהות לאחר המעבר. מעמדה של עו"ס לסדרי דין כשליחת ביה"ד

בירור העובדות

בפנינו בקשתה של האם להעתיק את מקום מגוריה מבאר שבע לאזור המרכז. הצדדים התגרשו לפני כארבעה חודשים. מנישואיהם נולדו שני ילדים משותפים, ילדה כבת שלוש וחצי וילד כבן שנה וחצי. עובר למתן הגט, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות בעניין הילדים, על כן נכתב בהסכם הגירושין כי ענייני המשמורת יידונו לאחר הגט. כיום הקטינים מתגוררים בבית אמם, כאשר מתקיימים הסדרי שהות עם האב, המתגורר כעת בבית הוריו. זמני השהות עם הקטינים הינם פעמיים בשבוע למשך כמה שעות, וכן כל סוף שבוע שני, במהלכו הילדה לנה אצל האב, והקטין אשר עדיין יונק באופן חלקי חוזר ללון בבית האם.

לטענת האם, השניים הגיעו להתגורר בבאר שבע לרגל לימודי הדוקטורט של האב, תוך הסכמה כי המגורים בעיר הינם זמניים. לדבריה, אף היא בעיצומם של לימודי הדוקטורט, עליה ליטול חלק בכמה קורסים המתקיימים באזור המרכז. שם גם הונחו לפתחה כמה הצעות עבודה. זאת ועוד, האם ציינה כי אין לה בני משפחה המתגוררים בבאר שבע, והיא זקוקה לתמיכתם וסיועם של הוריה המתגוררים במרכז.

ב"כ האם טענו כי המעבר אינו אמור להוות קושי בפני האב אשר ממילא עובד במרכז, וציין כי אף הוא מתעתד לעבור לאזור זה בעוד כשנה.

האב מתנגד נחרצות למעבר הקטינים. לדברי בא כוחו, האב עותר למשמורת משותפת, וזו אינה יכולה להתקיים כאשר הקטינים יעזבו את אזור הדרום. מעבר של האם עם הילדים, יקשה על קיום הסדרי השהות אף במתכונת הנוכחית, בה האב שוהה עם הקטינים פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. לדברי ב"כ האב, במצב כזה יהפכו הסדרי השהות ל"הסדרי הסעה". האב הוסיף כי אינו מתעתד לעבור בשנה הקרובה, ואף הוא זקוק לעזרת הוריו, שבביתם הוא מתגורר כעת. לדברי בא כוחו, האב מוכן להתפשר ולעזוב את עיר הולדתו עבור ילדיו, ובכך "לבוא לקראת האם", אך מבקש זמן להתארגן כראוי ולהימנע מ"מעבר חטוף".

בדו"ח עו"ס לחוק סדרי דין שהתקבל, הומלץ לאפשר לאם לעבור מקום מגורים, בשל העובדה כי בתקופת משבר זו, האם זקוקה למקור תמיכה משפחתי אשר יעזור ויסייע לה בהתמודדות. בחוות הדעת מצוין כי זמני השהייה לא ייפגעו עד מעברו של האב בעוד כשנה. בסופי שבוע יוכל האב לשהות עם הילדים מיום ששי עד מוצאי שבת, ובאמצע השבוע יוכל לאסוף את הילדים לאחר שיוצא ממקום עבודתו במרכז ולהחזירם למחרת למסגרות.

בירור הדין

• האִם האֵם רשאית להעתיק את מקום מגורי הקטינים

תמצית הבירור המונח לפתחנו, כפי שהוגדר ע"י ב"כ האב בסיכומיו, בלשונו: השאלה אינה האם לצד מהצדדים יש את הזכות להעתיק את מקום מגוריו, אלא האם זכותו לעשות כן כאשר המעבר עלול לפגוע בזכות הקטין לקבל את מלוא הקשר והיחס מההורה השני כפי שיכול היה לקבל במקום מגורי הקטין הנוכחי (וכהאי לישנא בפס"ד ביה"ד האזורי נתניה תיק 1089963/8).

יש להעיר על דבריו, כי אכן השאלה המרכזית היא טובת הקטינים. אמנם משביה"ד ייווכח לדעת כי טובתם בשלב זה להיות אצל אחד ההורים, הרי שכאשר ביה"ד מגיע למסקנה כי זכותו של אותו הורה להעתיק את מקום מגוריו, אזי גם אם הדבר יביא לפגיעה מסוימת באיכות הקשר עם ההורה השני, נכון הדבר שביה"ד ימליץ להימנע מלנקוט בצעד זה, עם זאת, ביה"ד לא יוכל לאסור על ביצוע המעבר, כל עוד טובת הקטינים תהיה הישארותם בחזקת אותו הורה, אף לאחר המעבר.

קודם שנבחן האם וכיצד יש ליישם עיקרון זה בשאלה המונחת לפתחנו, נעיין קמעא בדברי הפוסקים אשר נדרשו לשאלת העתקת מקום המגורים של אחד ההורים.

המהר"י בן לב (ספר א, כלל יא, סימן נה) נשאל אודות ראובן שמת והניח אשה ותינוקת כבת חמשה עשר חודשים, ואשתו מעיר אחרת. עתה בהיותה בודדה וגלמודה חפצה לחזור לחיק משפחתה, ובני משפחת האב מבקשים לעכב בעדה. בתשובתו קובע המהריב"ל באופן גורף כי זכות האם להעתיק את מקום מגוריה, בין אלמנה בין גרושה, וז"ל:

"מילתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים דהבת אצל האם לעולם, וכי יעלה על הדעת שכל אותם ההלכות שנאמרו בגמרא בפרק הנושא ובפרק אעפ"י שהגרושה בזמן שהוא מכירה, נותנים לה שכרה ומניקתו, שיכופו אותה לשבת באותה העיר שנתגרשה, ואם איתנהו להני מילי, לא הוו שתקי מינייהו הגמרא וכל הפוסקים דכגון האי ודאי היה צריך לאודועי ודברים אלו ברורים בעיני ממאי דאמרינן אמר רב חסדא זאת אומרת הבת אצל האם לעולם [...] ופירש"י ז"ל [...] דקתני מילתא פסיקתא, שמע מינה כל בת אצל האם. ואם איתא דהבת אצל האם שאמרו הוא דוקא כשאינה עוקרת דירתה, אבל אם עוקרת דירתה תשב אצל האחים, א"כ לא הוי מילתא פסיקתא."

המהריב"ל קובע כי לא ניתן לכפות על האם להתגורר בעיר בה נתגרשה. לכאורה הסיבה לכך שעפ"י ההלכה, האם כלל אינה מחויבת לגדל את ילדיה לאחר הגירושין, וממילא אם היא ניאותה  לגדלם, אין בכך כדי למנוע ממנה את זכותה להתגורר היכן שתחפוץ. וז"ל הרמב"ם (פכ"א מהלכות אישות הי"ח):

"ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן."

אמנם מצינו בתשובת המהרשד"ם (אבן העזר קכג) שחלק על המהריב"ל, ופסק שהאם אינה יכולה להעתיק מגוריה לעיר אחרת ביחד עם הילדים, וז"ל:

"אמנם כמו שהבן אינו יכול להוציאו מן העיר ולהעלים אותו מעיני אביו כן הבת. וא"ת ומנא לן דבן אינו יכול להוציאו האם למקום שהיא תרצה, העבודה שנראה לי שמי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין, דכי יעלה על הדעת שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך הוא אצלו ונפשו קשורה בנפשו והיה בראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו ותאמר שא"ה [=שאפילו הכי] נתנו לה כח להוליכו למקום רחוק זה אין הדעת סובל ב"ס [=בלי ספק] ולא היה צריך ראיה."

המהרשד"ם תולה את המניעה מצד צערו של האב, שלא יוכל לשהות עם בנו או בתו.