שטיין נ' צפירה- אולפנת בני עקיבא מוסד תורני תיכון לבנות ואח'

פסק דין

1.בפני תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעות לתשלום סך של 30,000 ש"ח

כפיצוי בגין נזקיה כתוצאה מפציעה שנגרמה לה ע"י הנתבעת 2 בהיותה תלמידה במסגרת הנתבעת 1.

אין חולק כי בעת הרלוונטית לכתב התביעה היו התובעת והנתבעת 2 תלמידות בפנימייה שבניהולה של הנתבעת 1 (להלן:"הפנימייה") . כמו כן לא שנוי במחלוקת כי ביום 15.1.99 נפצעה התובעת בשטח הפנימייה ונגרם לה חתך בשפתה והיא הובהלה לחדר המיון בבית החולים "אסף הרופא" (להלן:"הפציעה").

התובעת טענה כי הפציעה נגרמה בעטיה של הנתבעת 2 אשר על רקע ויכוח לגבי אי ניקוי החדר בפנימייה, השליכה על פניה מגב.

הוסיפה וטענה התובעת כי מלבד הטיפול הרפואי לו נזקקה במועד הפציעה ותפירת החתך, נותרה על שפתה צלקת . כמו כן טענה כי בעת שהמגב פגע בשפה, פגע גם באחת משיניה אשר הרקיבה כתוצאה מכך והצריכה עקירה ושחזור שן בעלויות ניכרות. עוד טענה התובעת בדבר הוצאות שנגרמו לה כתוצאה מעזיבת הפנימייה ועתרה לבית המשפט להורות על קבלת התביעה במלואה.

נציג הנתבעת 1 לא חלק על עצם קרות הפציעה. הוא אף הציג "דו"ח על תאונה" שמילא בעת הרלוונטית, כמנהל הנתבעת 1 (להלן:"הדו"ח).

לדבריו, פרטי האירוע אינם זכורים לו לאשורם, לנוכח חלוף הזמן, הגם שלא שלל כי אירועים מעין אלה אינם נדירים, במסגרת שגרת החיים בפנימייה.

הנתבעת 2 ציינה כי האירוע שנטען, התרחש 12.5 שנים קודם לכן, בעת שהיתה קטינה בת 12 שנים . כמו כן כי אירוע כאמור אינו זכור לה כלל, לא נטלה בו כל חלק ושמה אף לא הוזכר על ידי התובעת בזמן אמת.

נתבעת 2 הדגישה את עוגמת הנפש והנזק שנגרמו לה כתוצאה מהתביעה ועתרה לבית המשפט לדחותה.

דיון

המדובר באירוע שהתרחש בשנת 1999 ובעת שהתובעת והנתבעת 2 היו בנות 12 שנים.

אין חולק כי בדו"ח שמילאה הנתבעת 1 אודות הפציעה לא צוינו שמות המעורבות באירוע, אלא נטען כי המגב הושלך על ידי בנות (בלשון רבים) על רקע ויכוח אודות שטיפת החדר. התובעת אישרה כי לא מצאה לנכון לפרט את שמות המעורבות, מחשש מפני ההשלכות החברתיות שיהא לכך.

משכך לא הוכח בפני כי הנתבעת 2 היתה מעורבת באירוע או אחראית להתרחשותו. מה גם שבכל מקרה עסקינן היה בקטינה שגילה כ-12 שנים בלבד.

7.משאין חולק בדבר עצם קרות האירוע בין כותלי הפנימייה ומהות הפציעה ולאור גילן של המעורבות באותה העת והפעולות השגרתיות שנדרשו לבצע במהלך שהותן בפנימייה מצאתי לקבוע בדבר אחריותה של הנתבעת 1 לקרות הפציעה.

ובאשר לגובה הנזק, הוכח בפני כי בעקבות הפציעה נלקחה התובעת לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "אסף הרופא" , שם נתפר החתך. כמו כן כי נותרה צלקת על שפתה, איבר בולט בפניה, המתועדת בתמונות שהגישה.

הנזק הנטען לשן התגלה מספר שנים בלתי מבוטל לאחר מכן, בשנת 2006 ולא בא לידי כל ביטוי בדו"ח. כמו כן לא הוגשה חוות דעת בעניין הקשר הסיבתי בינו לבין הפציעה ועל כן לא מצאתי כי הוכח כדבעי.

לאור סך כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת 1 ומחייבת אותה בתשלום לתובעת, בעבור כאב וסבל, על דרך האומדנא, סך של 15,000 ₪ בצירוף סך של 500 ₪ הוצאות משפטה. זאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. לא ישולם הסכום במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 2, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"א, 27 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.