שחר נ' בן ישי

פסק דין

בפניי תביעה לפסק דין שיצהיר כי זכויות הבעלות ברכב מסוג פולקסווגן פאסאט, שנת ייצור 2004, מ.ר. 39-741-56 (להלן: "הרכב") הינם של המבקש.

העובדות הרלבנטיות לדיון וטענות הצדדים:

לטענת המבקש, הוא הבעלים של הרכב. המשיב מס'3 (להלן ולשם הנוחיות ייקרא: "החייב") שהינו גם דודו, הועסק אצלו ולצורך כך הרכב היה מצוי ברשותו. הרכב נרכש על ידו וטופל על ידי המבקש וכל תשלומיו שולמו מכיסו. ביום 29/12/08 עת הגיע המבקש לביקור בבית החייב והחנה את הרכב בקרבת ביתו גילה לתדהמתו כי הרכב נעלם ובירור העלה כי הרכב נגרר למחסני ההוצאה לפועל בשל עיקול שהוטל על הרכב לבקשתם של המשיבים במסגרת תיק הוצל"פ 02-19706-07-8 (להלן: "תיק ההוצל"פ") בגין חוב של החייב כלפיהם. המבקש טען כי הליכי ההוצאה לפועל בוצעו שלא כדין ומשפנה אל לשכת ההוצל"פ להחזרת הרכב, הופנה ע"י ראש ההוצל"פ אל בית המשפט לקבלת פסק דין הצהרתי בהתאם.

מנגד טענו המשיבים, כי הליכי תפיסת הרכב בוצעו בהתאם להחלטת ראש ההוצל"פ בחצרו של החייב אשר עושה ברכב מנהג בעלים ולראייה בין היתר צורפה תעודת בדיקת הרכב בעת רכישתו הנושאת את חתימתו של החייב. מה גם שרישיון הרכב שצירף המבקש מראה כי העברת הבעלות ברכב על שמו נעשתה יום לאחר תפיסת הרכב (דבר שהתברר כטעות אליה נתפשו הנתבעים וכלא נכון). כמוכן נטען שהיעדר תצהירו של החייב צריך לפעול אף הוא לחובת המבקש.

במקביל לכתב התביעה, הגיש המבקש בקשה לצו ביניים להשבת הרכב לידיו וכן להימנע מנקיטת הליכים להעברת הזכויות ברכב עד להכרעת בית המשפט בתביעה העיקרית.

ביום 09/02/09 ולאחר שהמבקש הפקיד התחייבות עצמית וסך של 2,500 ₪ הוחלט להשיב את הרכב לידי המבקש כאשר במקביל המשיכו לחול כל העיקולים ברישום שהוטלו על הרכב וכאשר על המבקש נאסר לבצע כל פעולה של מכירה העברה או פעולה אחרת ברכב עד להחלטה אחרת.

בדיון שהתקיים בפניי בבקשה לסעד זמני ביום 5/03/09 ולאחר שנחקרו המבקש והחייב הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יישאר המצב הנ"ל על כנו כאשר החייב יתחיל לשלם את חובו והתיק נקבע לישיבת הוכחות לאחר שהצדדים יגישו את תצהירי העדות ראשית מטעמם.

המבקש ביקש להסתמך על תצהירו שהוגש בתמיכה לכתב התביעה בעוד שהמשיבים הגישו את תצהירו של החוקר הפרטי מטעמם כפי שצורף לבקשה לתפיסת הרכב במסגרת הליכי ההוצל"פ.

בדיון ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 12/10/09 נחקרו המבקש והחייב (שמטעמו לא הוגש תצהיר קודם לכן) ע"י ב"כ המשיבים בעוד שב"כ המבקש וויתר על חקירת מי מעדי המשיבים.

ב"כ המשיבים סיכם את טענותיו בע"פ התום הדיון תוך שהוא שומר על זכותו להגיב לסיכומי ב"כ המבקש שביקש לסכם את טענותיו בכתב.

סיכומי המבקש וסיכומי תגובה מטעם המשיבים הוגשו ביום 28/10/09. מתן פסק הדין התעכב מעט בשל עיצומי ושביתת הקלדניות בבית המשפט.

דיון

המסגרת הנורמטיבית לבחינת תביעה זו הינה על פי הוראות סעיף 28 לחוק ההוצל"פ, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") שזו לשונו:

"ספק בבעלות

28.    (א)   מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של רשם ההוצאה לפועל, שאינם שלו.

(ב)   מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של רשם ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול"

על פי הפסיקה, סעיף 28 לחוק ההוצל"פ מבחין, בין מיטלטלין שעוקלו כשהיו "על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו", שאז רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח שאינם שלו (ס"ק א' לחוק) ובין מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, שאז אין למכרם כל עוד לא הוכח שהם רכושו של החייב (ס"ק ב' לחוק).

קרי, בשני המקרים, יש לקבוע האם המיטלטלין שייכים לחייב, אם לאו, כאשר ההבדל הוא בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה.

וראה לעניין זה-ע"א (חי') 4431/07 לגלות את היופי בע"מ נ' עומר גור, מיום 22/6/08: