שוקולד נ' מדינת ישראל

החלטה

מורה על שינוי שם העורר כמבוקש.

ניתנה והודעה היום ל' חשון תשע"א, 07/11/2010 במעמד הנוכחים.

רפי ארניה, שופט

החלטה

ערר בהתאם לסעיף 23 לחוק רישוי עסקים.

אין חולק על העובדות הבאות:

1.ביום 2/11/10 נמכר בקיוסק שבבעלות העורר, בשתי הזדמנויות שונות שלושה בקבוקי בירה לקטינה.

2.הקטינה היתה בת 17 ו- 9 חודשים בעת ביצוע המכירות.

3.הקטינה היתה סוכנת משטרתית אשר ביצעה את הרכישות בהוראת מפקדיה.

בעקבות האמור, הוצא לקיוסק צו סגירה אשר נטען להיות לפי סעיף 23 (א) לחוק רישוי עסקים.

על פי הנטען, הקטינה נחזתה להיות בוגרת ועל כן, לא נתבקש תעודת זהות בעת המכירה. נוכח האמור, הוגש ערר זה אשר לאחר הגשתו ניתן צו לעיכוב ביצוע למעט מכירת אלכוהול.

אין כל ספק, שקיים קשר אינהרנטי בין סעיף 23 לחוק רישוי עסקים לבין סעיף 193 א' לחוק העונשין. התיקון בחוק רישוי עסקים מאפשר מחד סגירה של עסק בגין חשד לעבירה לפי סעיף 193 א' ומאידך סעיף 193 א' קובע הוראות מאוד ברורות בכל הנוגע למכירת אלכוהול לקטינים.

טענת העורר נוגעת לעצם ההפללה במכירת אלכוהול לפי סעיף 193 א'. כאמור על פי הנטען, לא היתה אצל העורר המחשבה הפלילית הדרושה לביצוע עבירה, וזאת מן הטעם שהקטינה נחזתה להיות בגירה.

ב"כ המשיבה טענה כי החוק יוצר חזקות על פי אלה חזקה שבעל העסק היה מודע לכך שהקונה הינו קטין אלא אם כן הוכיח ברמת הוכחה הנדרשת במשפט האזרחי שהקטין הציג לו תעודה.

למעשה, הוראת חוק זו יוצרת כלל ראייתי של עצימת עיניים דהיינו אדם נחשב כמי שידע על היות הקונה קטין, אלא אם כן הוכיח שהוצגה לו תעודת זהות. בהתאם לחוק העובדה שאדם מסויים נחזה להיות קטין גבולי או בגיר גבולי, אינה רלוונטית. החוק מעביר את נטל הראיה אל המוכר ויוצר יסוד נפשי מכח חזקה, דהיינו חזקה על קיומה של מחשבה פלילית בהעדר הצגת תעודת זהות.

כל זאת, רלוונטי לפרשנות הוראות סעיף 193 א' לחוק העונשין אשר נחקקה אך לאחרונה וזאת עצורך המאבק בתופעת השיכרות אצל קטינים ומכירת אלכוהול לאלה. אני נדרש לדברים אלה רק משום שהדברים נטענו בפני ואולם, כבר עתה אומר כי למעשה אינם רלוונטים כלל ועיקר. המסגרת הנורמטיבית שבה אנו מצויים הינה הוראת סעיף 23 א'1 לחוק רישוי עסקים. על פי הוראה זו רשאי קצין משטרה בדרגת רב פקד ומעלה, לסגור עסק לתקופה של עד 15 ימים היה וקיים חשד סביר כי הופרה הוראת סעיף 193 א' לחוק העונשין ורשאי הוא לסגור ל- 30 יום אם במהלך השנתיים קודם לכן ניתנה התראה מספקת לאותו בית עסק.

הנה כי כן, המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית איננה מחייבת קיומה של עבירה בפועל לצורך צו הסגירה. אלא, די בחשד סביר ובענייננו אין כל ספק כי חשד סביר כזה מתקיים. אכן ייתכן כי יש לעורר טענות כלשהן, אולם אלו בוודאי יתבררו במסגרת הפלילית המתאימה אם וכאשר יוגש כתב אישום.

לענייננו השאלה הרלוונטית הינה האם קיים חשד סביר זאת ותו לא. מאחר וקיים חשד סביר כאמור, הרי שאינני מוצא כי נפלה טעות בהחלטת הקצין לסגור את בית העסק, וכל שנותר לדון הוא באורך התקופה. דהיינו, האם מתקיים סעיף 23 א'1 על שני תנאיו ואז החלטת הקצין חרגה מסמכות והתקופה הראויה הינה ל- 15 ימים. שמא לא נפלה טעות ואז מתקיים סעיף 23 א'2 אשר במסגרתו רשאי הקצין לסגור את בית העסק גם לתקופה של 30 יום.

הוצגו בפני פרטי שימוע אשר נעשו לבית העסק במהלך חודש אוגוסט 2008. נטען, כי השימוע הנ"ל כולל את האזהרה הנדרשת לצורך סגירה בהתאם לס"ק א'2. נטען, כי הואיל והאזהרה אשר ניתנה באוגוסט 2008 נופלת בגדר סעיף א'1 (2) הרי שהדבר מפעיל את סעיף א'2 ותוצאה היא שניתן לסגור את העסק לתקופה של 30 יום.

אינני סבור כך.