שוחט נ' מדינת ישראל

פסק דין

זהו ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום לתעבורה ברמלה (כב' השופטת מגי כהן), מיום 25/11/09, שלא להתיר למערער הארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי.

העבירה המדוברת נעברה לפי הנטען ביום 06/02/09.

המערער טוען כי לא קיבל את הודעת הקנס הראשונה – אך טענה זו לא נטענה בפני הערכאה דלמטה, ואף לא כאן בפני בהודעת הערעור, אלא רק בטיעון בע"פ.

הודעת כפל הקנס ניתנה למערער לכל המוקדם ביום 16/08/09, שזהו תאריך ההדפסה שלה, ואז פנה למשטרה בבקשה לביטול ההודעה, כך ביום 01/09/09, אלא שבקשתו זו נדחתה.

או אז פנה לביהמ"ש לתעבורה בבקשת ארכה, ואף בקשתו זו נדחתה.

וזהו העניין העומד להכרעתי.

המערער טוען כי הוא לא ביצע את העבירה, וכי אמה של אשתו ביצעה את העבירה.

הוא אף הגיש לביהמ"ש דלמטה תצהיר שלו ותצהיר של הנהגת הנטענת.

ביהמ"ש החליט כאמור שלא לאפשר את הארכה, ואף המדינה חוזרת ותומכת בעניין זה בפני.

אכן, השיקול המרכזי בעניין הארכה הוא עקרון הסופיות.

זהו בעצם עקרון כללי וחולש בעניין מועדי ערעור ובעניין סיומם של הליכים משפטיים.

מצד שני, יש כאן שיקולים של גישה לצדק, ושל האפשרות להוכיח חפות.

אינני יכול לקבל את טענת המדינה כי השיהוי כאן הוא רב מאוד.

אין בפני את הודעת הקנס המקורית, וגם המדינה לא הציגה בפני את אותה הודעה ואת אישור קבלתה.

מאז הודעת כפל הקנס – לא היה שיהוי.

יש כאן אי ודאות מסויימת, ואני סבור שראוי להעדיף במקרה זה את בירור הדברים לגופם על פני החלטה שחוסמת את הדלת.

נראית לי בעניין זה עמדתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע.פ. 7419/06, שם ניתן משקל מיוחד לכך שיש הצבעה על זהות האשם הנכון, יחד עם תצהיר של אותו אשם נכון שלוקח אחריות.

אין בכך לומר שזוהי האמת.

בהחלט יתכן, שפלוני לוקח על עצמו אחריות לעניין שאלמוני אחראי לו, רק משיקולים של האפקט של הענישה בשים לב לעבר פלילי שונה, כמו גם בענייננו.