שוורצמן נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.עניינה של התביעה שבפנינו הינו בדחיית תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה.

2.התובע הגיש מטעמו תצהיר עדות ראשית ונחקר בפנינו על תצהירו.

לאחר ששמענו את עדותו של התובע, הודיעו הצדדים שאינם חולקים על הרקע העובדתי כפי שהובא בתצהיר התובע והורחב במסגרת עדותו. בהתאם לכך ביקשו הצדדים להגיש סיכומים בכתב של טענותיהם המשפטיות.

3.נפרט להלן את הרקע העובדתי והנסיבות הצריכות לענייננו –

א.התובע יליד 1978.

ב.בתקופה הרלוונטית לתביעה, עבד התובע בשני מקומות עבודה במקביל - הן כקורא מונים במשרה מלאה בשירות חברת החשמל, והן כשחקן כדורגל בקבוצת הפועל עפולה.

התובע עבד בחברת החשמל במשרה מלאה של 8.5 שעות יומיות – משעה 07:00 עד שעה 15:00, ושכרו שולם במסגרת זו באופן גלובלי.

ג.ביום 16.04.12, במהלך משחק כדורגל, התובע נפגע ברגלו בקרסול שמאל ובברך שמאל, והנתבע הכיר באירוע זה כתאונת עבודה.

לאחר האירוע, התובע הפסיק את עבודתו כשחקן כדורגל, ואילו את עבודתו בחברת החשמל המשיך לבצע.

ד.התובע פנה לנתבע וביקש לשלם לו דמי פגיעה בגין תקופת אי הכושר שמיום 16.04.12 ועד ליום 15.06.12, ואף המציא אישורים רפואיים בדבר אי כושר לעבוד באותה התקופה.

ה.תביעתו נדחתה בהתבסס על הנימוק שבתקופה הרלבנטית ביצע עבודה, את עבודתו בחברת החשמל, וכן מהטעם שלא נזקק במהלך אותה תקופה לטיפול.

4.התובע טען במסגרת סיכומיו, כי טעה הנתבע בפרשנות סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי{נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"). לגישתו, אותו סעיף הדן בדמי פגיעה והאוסר כל עיסוק בכל עבודה, יש לפרש כאיסור לעבוד במסגרת אותו מעסיק ובמסגרת אותו תחום עיסוק, ואינו בא לשלול עיסוק בעבודה קבועה במקום אחר, אשר לביצועה לא נפגע כושרו לעבוד. אומנם תכלית אותו סעיף מניעת תשלום כפל, אולם בעניינו של התובע אין חשש לתשלום כפל, היות והפיצוי אותו מבקש הינו הפסד בגין הכנסתו מעבודתו כשחקן כדורגל.

עוד נטען, כי יש לראות בכל אחד משני מקומות העבודה כגוף נפרד, ודי בעובדה שהתובע מקבל שתי משכורות נפרדות משני מעסיקים שונים, אשר בעבור כל אחת מהן משולמים דמי ביטוח בנפרד ובהתאם, כדי לקבוע כי קיימת הפרדה מוחלטת בין שתי העבודות.

התובע הפנה לכך שסעיף 92(א) עוסק בעבודה מתאימה אחרת אצל אותו מעביד, ובעניינו של התובע, למעסיק שהעסיק אותו כשחקן כדורגל לא הייתה עבודה מתאימה אחרת בעבורו, ולכן הוא זכאי לתשלום דמי הפגיעה בגין השבתתו מאותה עבודה.

גישתו, מטרת ההוראה האוסרת על נפגע בעבודה להמשיך בביצוע עבודתו כתנאי לזכאות לדמי פגיעה, היא לאפשר לו להתאושש מהפגיעה במהירות ובדרך הטובה ביותר אולם שעה שאין רלבנטיות או השפעה כלשהי לעבודה על יכולתו להתאושש, הרי שהדרישה שלא יעסוק גם בעבודה בחברת החשמל אינה סבירה. פגיעתו והשבתתו מעיסוק בכדורגל אינה מונעת ממנו להמשיך ולעבוד כקורא מונים בחברת החשמל, ועל כן לא קיימת סיבה לשלול את זכותו לדמי פגיעה בגין העיסוק שממנו הושבת.

לחילופין טען התובע, כי יש להחיל עליו את הוראות סעיף 102(א) לחוק ולקבוע כי הוא זכאי לדמי פגיעה מופחתים. לטענתו, יש להחיל אותו סעיף כך שהצמצום במספר שעות העבודה בגין אי הכשירות החלקית, זהה בהיקפו לצמצום בשעות עבודתו כשחקו כדורגל.

5.בסיכומי ב"כ הנתבע, לעומת זאת, נטען כי מלשון סעיפי החוק (סעיפים 92(א) ו - 102 לחוק) עולה כי חישוב דמי הפגיעה יעשה בהגבלה שיום עבודה מרבי הינו בן שמונה שעות.

חישוב דמי פגיעה אינו מושפע מאורך יום העבודה אלא מההכנסה בתקופה הקודמת לפגיעה. בקבלת גישת התובע, עלול להיווצר מצב שמי שעובד יותר משמונה שעות באופן כללי ביום עבודה, יקבל דמי פגיעה מופחתים בשיעור העולה על דמי פגיעה ליום.

בהתאם לסעיף 102(ב) לחוק, הגם שנוסחו המקורי שונה, לא ניתן לשלם דמי פגיעה למי שהמשיך לעבוד יום עבודה מלא, גם אם מדובר בעבודה אחרת כמו בעניינו של התובע.