שוורץ נ' פטמן

פסק דין

בפניי תביעה כספית, אשר הוגשה במקור בהליך של סדר דין מקוצר, על סך 144,967 ₪.

דיון בפניי נערך ביום 23.3.2011. במסגרת דיון זה נשמעה עדותם של התובע ושל הנתבע, והוריתי על סיום התיק בדרך של סיכומים בכתב.

התובע הגיש סיכומים מטעמו ביום 10.4.2011. הנתבע לא הגיש סיכומים, חרף ארכה שניתנה לו לעשות כן לפנים משורת הדין, ומשכך בשלה השעה לכתיבת פסק הדין.

בפועל הסוגיה העומדת לפתחי, עניינה בהסכם הלוואה אחד בין הצדדים, הסכם מיום 15.10.01 (נספח א' לכתב התביעה), אשר לשונו כדלקמן:

"אני מאשר שקבלתי ממנחם שוורץ סך של 25,000 $ (עשרים וחמש אלף דולר) הסכום הנ"ל התקבל לצורך היתר עסקה שנוסחה נמצאת במשרדי (כך במקור – השופט ע.נ.) בתמורה יקבל מנחם שוורץ החל מ-15.11.01 כל חודש 1% שהם 250 $ (מאתיים וחמישים דולר).

ובזאת באנו בחתימתנו

ההלוואה הנ"ל תעמוד לפרעון בהודעה מראש של 30 יום אך לא לפני 1.5.02."

בהקשר של הלוואה זו, התביעה הינה החזר סכום ההלוואה שטרם נפרע בתוספת 250 $ לחודש.

אין חולק, כי במסגרת ההליכים המשפטיים בין הצדדים, וכתנאי למתן הרשות להתגונן, פרע הנתבע סך של 17,500 ₪ מסך החוב הנטען, ולמעשה, עניינה של הלוואה נוספת, קטנה יותר, אשר גם היא נתבעה בכתב התביעה הסתיים.

אשר על כן יתייחס פסק דין זה להלוואה מיום 15.10.2001, ואליה בלבד.

למעשה, וכפי שעולה מתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, טוען הנתבע, כי דין התביעה בכל הנוגע להלוואה שבענייננו להידחות, וזאת בגין טענת התיישנות.

כן טוען הנתבע, כי כל החוב שנותר לו בהקשר של הלוואה זו אינו אלא סך של 8,490 ₪ וזאת לאור העובדה שעל פי פרשנותו מדובר למעשה בהסכם להחזר הלוואה בתשלומים חודשיים של 250 $ ותו לא.

כבר כעת אקדים ואומר כי לא מצאתי כל ממש בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע.

העובדה שחלפו 7 שנים מיום חתימת ההסכם ועד למועד התביעה אין בה כדי להעלות או להוריד. השאלה הרלוונטית הינה שאלה מתי הפסיק הנתבע לשלם, למעשה על פי הודאת הנתבע בחקירתו בדיון בפני ביום 23.3.11 (פרוטוקול עמ' 10 שורות 18-19) החלו הפיגורים רק בשנת 2006, ומאז ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2009 בוודאי לא חלף זמן ההתיישנות על פי חוק.

הטענה היחידה לגופו של עניין, אשר אותה העלה הנתבע בחקירתו ובתצהיר מטעמו הינה כי לא היה מדובר בהלוואה נושאת ריבית חודשית של 250 $ כי אם בהלוואת גמ"ח היינו: הלוואה הנפרעת בהחזר סכום הקרן וסכום זה בלבד.

טענה זו אינני יכול לקבל ואני דוחה אותה מכל וכל.

עיון בנוסח ההסכם בין הצדדים מגלה, כי בהסכם זה מצוין שמדובר בקבלת סכום לצורך "היתר עסקה". משמעות המונח "היתר עסקה" שאולי איננו נמצא בשימוש יום יומי בשפת הציבור הכללי אמורה להיות נהירה לתובע ולנתבע אשר שניהם אנשים דתיים.

מדובר למעשה במנגנון הילכתי המאפשר עקיפה בפועל של האיסור לגבות ולשלם ריבית בדרך של הפיכתו הפורמאלית של הלווה ל"שותף" של המלווה ב"עסקה", כך שהתשלומים המשולמים בנוסף לתשלום אותה הריבית, הינם תשלומים בגין העמדת הכסף לצורך הנתבע ולשימושו באמצעות אותה "עסקה".

בכל אופן אף אם לא הכיר הנתבע את משמעותו של המונח לאשורה, ברור שעובר לחתימתו על ההסכם העושה שימוש במונח הילכתי זה, שומה היה עליו לברר את פישרו. ההסבר שנתן הנתבע במהלך חקירתו, לפיו: