שוורץ ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, זבולון ואח'

פסק דין

המבקשים עותרים לאישור שומה מכרעת שניתנה בהתאם לסעיף 198 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון"), וזאת על פי ההוראות שבסעיף 198(י) לחוק התכנון ובסעיף 23(א) לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 ("חוק הבוררות").

העובדות שביסוד הבקשה הן פשוטות ואינן שנויות במחלוקת.

המבקשים הגישו למשיבה 1 ("הוועדה המקומית") תביעה לירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון, וזאת על רקע אישור תוכנית מתאר ג/ד/991ג' – עוקף קריות ("התוכנית"). הוועדה המקומית דחתה את התביעה והמבקשים הגישו ערר לוועדת ערר לפיצויים והיטל השבחה מחוז חיפה ("ועדת הערר"), וזו מינתה את הגב' ש' שרביט שפירא ("השמאית") לשמש כשמאית מכריעה.

השמאית הוציאה שומה מכרעת ביום 9.3.11, והמבקשים והמשיבים עררו עליה לוועדת הערר אשר החזירה את העניין לשמאית על מנת שתשוב ותשקול עניין אחד, ובעקבות כך הוציאה השמאית ביום 4.9.12 תיקון לשומה המכרעת (נספח ב' לבקשה) שבו היא קבעה כי אומדן ירידת הערך של זכויות המבקשים בנכס המקרקעין שלהם כתוצאה מאישור התוכנית עולה כדי 126,626 ₪ ליום 8.6.05.

המבקשים טוענים שההוראות הרלוונטיות של סעיף 198 לחוק התכנון הן אלה שהיו בתוקף קודם לתיקונו בשנת 2008 (תיקון 84), ובהתאם לכך בזמן הרלוונטי הייתה בתוקף הוראת סעיף 198(י) לחוק התכנון, שלפיה "ההליכים בפני השמאי המכריע יהיו בהתאם לחוק הבוררות תשכ"ח-1968, בשינויים המחויבים מהעניין". לטענת המבקשים, פועלו של סעיף 198(י) כנוסחו בזמן הרלוונטי הוא שמעמד השמאית הוא כמעמד בורר ומעמד המבקשים והמשיבות הוא כמעמד צדדים להליך בוררות, ומכאן שעל מנת לתת נפקות משפטית להחלטת השמאית ולעשותה אכיפה בהליכים משפטיים, יש צורך באישורה בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק הבוררות.

המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענתן הבקשה היא קנטרנית וטורדנית, וההליך כולו הוא הליך סרק שאין לו כל חשיבות מעשית, וכי מכל מקום אישור השומה המכרעת איננו בסמכותו העניינית של בית המשפט.

המשיבה 2 ("חברת הדרכים") טענה שאף שלפי הוראת סעיף 119ד(א) לחוק התכנון החבות היא על הוועדה המקומית בלבד, הרי שהיא הציעה לשלם למבקשים במישרין כדי שיעור חבותה ובלבד שיחתמו על כתב סילוק, ואף על פי כן בחרו המבקשים לפנות לבית המשפט. עוד נטען כי היה על המבקשים לצרף את ועדת הערר כצד דרוש להליך, וכי הבקשה היא בבחינת ניסיון לעקוף את סמכותה.

אין כלום בטענות המשיבות ואני דוחה אותן, וכפועל יוצא מכך אני רואה לקבל את הבקשה.

משהוציאה השמאית תחת ידה את השומה המכרעת המתוקנת, ומשלא הוגש הליך כלשהו כדי לבטלה או לתקנה, קמה החובה על הוועדה המקומית לשלם למבקשים את הסכום הקבוע בשומה והיה עליה לעשות כן ללא כל תנאי ובלי כל עיכוב או דיחוי. סעיף 197(א) לחוק התכנון קובע את חבות הוועדה המקומית לשלם לבעל המקרקעין או לבעל זכות בהם את הפיצוי בשל ירידת ערכם, ופרט לסייג הקבוע באותו סעיף (סייג שאיננו רלוונטי לענייננו) אין כל נימוק המצדיק עיכוב כלשהו בתשלום הסכום שנקבע בשומה המכרעת.

לטענה שוועדת הערר היא צד דרוש בהליך זה לא הובא כל נימוק, ולדעתי היא משוללת יסוד. בחוק התכנון, כפי נוסחו בעת הרלוונטית, אין כל הוראה המצריכה ששומה מכרעת תאושר על ידי ועדת הערר על מנת לתת לה תוקף משפטי, וכל טענותיהן של המשיבות בנוגע לסמכות ועדת הערר הן טענות שיש להן רלוונטיות במקרה של השגה על מסקנות וקביעות שבשומה מכרעת. לטענות אלה אין כל שייכות לכאן, מפני שלאחר תיקונה על ידי השמאית לא השיג עליה איש מן הצדדים להליך זה והשומה הפכה סופית ומחייבת.

בסעיף 3 לתשובת הוועדה המקומית נטען כי הוצע למבקשים סכום הפיצוי הקבוע בשומה המכרעת, אלא שהם בחרו שלא לקבלו ולהגיש בקשה זו. גם בטענה זו אין כלום, שכן כפי שטוענת הוועדה המקומית הטענה מבוססת על מידע שנמסר לה מחברת הדרכים, ועיון במסמכים שצורפו לבקשה מלמד שמצב הדברים שונה בתכלית השינוי.

בסעיפים 37–39 של תשובת חברת הדרכים נאמר שבא כוחה שלח לבא כוח המבקשות טיוטת נוסח של שטר סילוק, על מנת שהוא יוכל להעיר את הערותיו קודם שיבוצע התשלום. עוד צוין בתשובה כי בחליפת הודעות הדוא"ל שבין באי כוחם של המבקשים ושל חברת הדרכים הודיע בא כוח חברת הדרכים כי זו נכונה לשלם את חלקה בסכום שבשומה המכרעת בכפוף להחלטה של ועדת הערר שתאמץ את השומה המכרעת ובכפוף לכך שיוצג בפניה אישור שהוועדה המקומית שילמה את יתרת הסכום.

הקורא את הדברים אינו יכול שלא להביע את פליאתו על החירות שנטלה לעצמה הוועדה המקומית להפר את החיוב המוטל עליה לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון לשלם למבקשים פיצויים שהזכאות להם נקבעה בשומה המכרעת. כפי שציינה חברת הדרכים, הוועדה המקומית היא בעלת דברם של המבקשים, וכאשר היא מפרה את חובתה לפי חוק התכנון, צודקים המבקשים כשהם עותרים למתן צו שיפוטי שיאפשר לאכוף עליה את קביעתה של השמאית בשומה המכרעת.

לא מצאתי כל ממש גם בתשובותיהן של המשיבות בנוגע לתשתית המשפטית שעליה מבוססת הבקשה. ההוראה הרלוונטית לחוק התכנון היא, כנטען על ידי המבקשים, שההליכים בפני השמאי המכריע יהיו בהתאם לחוק הבוררות, בשינויים המחויבים. המשיבות לה הציעו פירוש אחר מזה שהמבקשים טענו לו ומכל מקום, תהא אשר תהא כוונתם של הדברים, ברור שכאשר החייב בפיצויים שנקבעו בהליך שהתנהל לפי סעיף 198 לחוק התכנון חדל מלשלמם, אין מנוס אלא לאכוף עליו את החיוב על ידי מתן תוקף של החלטה שיפוטית לקביעתה של השמאית בשומה המכרעת.

זאת ועוד, טענת המשיבות כי היה על המבקשים לפנות לוועדת הערר על מנת לתת תוקף לקביעתה של השמאית איננה מתיישבת עם הוראת סעיף 198(י) לחוק התכנון, כפי נוסחו בעת הרלוונטית. כבר נפסק שחזקה על המחוקק שאינו משחית מילים לריק (ע"א  8958/07 פקיד שומה תל אביב יפו 5 נ' שרל שבטון פסקה 47 (8.8.11)), ומשנקבע שההליכים בפני השמאי המכריע הם כהליכי בוררות – יש לתת משמעות לקביעה זו ולא להתעלם ממנה או לרוקן אותה מתוכן.

בשולי הדברים, אולם לא בשולי החשיבות, אי אפשר שלא לציין את הרושם העגום העולה מהתנהלותן של שתי המשיבות כאחת בכל הנוגע לפיצוי המבקשים בשל ירידת ערך מקרקעיהם. התמונה העולה מן הבקשה היא שחלף תשלום מיידי של סכום הפיצוי שנקבע, הוצגו בפני המבקשים תנאים מוקדמים כאלה ואחרים (חתימה על כתב סילוק, הסכמה לחלוקת התשלום בין המשיבות וכל כיוצא באלה), משל התשלום הוא בבחינת זכות שראו המשיבות, ובמיוחד חברת הדרכים, להעניק למבקשים, תוך התנייתה בתנאים. להתנהלות מעין זו אין ולא יכול להיות כל צידוק, ואף לא הזהירות שאותה יש לנקוט בכל הנוגע לכספי ציבור. אדרבא, אין המחשה טובה יותר להשחתת כספי ציבור מאשר הליך זה שכן במקום לשלם למבקשים את המגיע להם, על אתר ובלי תנאים, ראו המשיבות להוסיף ולהתקוטט עמם תוך העלאת טענות שלא זו בלבד שהן משוללות יסוד, אלא שגם תכליתן אינה ברורה. כל חפצם של המבקשים הוא לקבל את התשלום המגיע להם, וגם לאחר קריאת תשובות המשיבות לא עלה בידי להבין אם ומתי בכוונתן לשלמו.

סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת ואני מאשר את השומה המכרעת כנעתר על ידי המבקשים.

כל אחת מן המשיבות תשלם למבקשים שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ג, 24 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: