שוויקי נ' אבו סנינה ואח'

החלטה

מבוא

בפני בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

הבקשה הנדונה הוגשה תחילה ביום 3.9.08 והוגשה לה תגובה על ידי התובע. מאחר וסברתי כי יש לנסות ולהביא את הצדדים להסכמה על סילוק התביעה הוצעה הצעת פשרה ובהמשך התקיימה ישיבת קדם משפט.

ביום 21.3.10 הגישה הנתבעת בקשה. בפתח הבקשה הודיעה כי אינה מקבלת את הצעת בית המשפט ובהמשך החליטה על דעת עצמה לצרף חוות דעת רפואית מטעמה, שנערכה על ידי דר' מ' לבני, התומכת בטענותיה כי יש להתיר לה להביא ראיות לסתור.

לאחר עיון בבקשה ביקשתי מהנתבעת להבהיר בהסתמך על מה צורפה חוות הדעת לתוך תיק בית המשפט ללא שנתבקש היתר לצירוף חוות דעת כזו. הנתבעת עמדה על זכותה לצרף את חוות הדעת. התובע מתנגד בתוקף להתנהלות זו וחולק על כך שיש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור.

כפי שאפרט להלן, איני סבור כי ניתן להתיר לצד לתמוך את עמדתו באשר לבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור בחוות דעת של מומחה מטעמו ולפיכך אדון תחילה בבקשה כפי שהוגשה ללא התיקונים והשיפורים שהוכנסו לה בהמשך הדרך.

קביעת המוסד לביטוח לאומי

מטעם הנתבעת הוגשו במצורף לבקשה שתי קביעות של המוסד לביטוח לאומי: מיום 21.7.2005 ומיום 23.11.2005. למרות זאת אין מדובר בדו"ח הראשון שנערך. ההחלטה הראשונה בעניינו של הנפגע ניתנה ביום 20.12.2004 במסגרתה נקבעה נכות זמנית של 100% החל מיום 1.5.04 ועד ליום 30.6.05. קביעה זו נעשתה לאחר שאובחנה 'חבלת מעיכה קשה של כף רגל עם שבר פריקה ע"ש צופר שנותח והזדהם'.

הדו"ח הראשון שצורף מתייחס לועדה שהתכנסה ביום 21.7.2005, בה ישב האורטופד ד"ר כגן.

בתיאור הבדיקה כתב ד"ר כגן כי מצא בכף רגל שמאל 'פאס פלאנוס' קשה ROCKET BOTTOM; נפיחות של חלק אחורי כף רגל ופרק הקרסול, נפיחות חלק תחתון שוק שמאל, צלקת קטנה בצד חיצוני מקורב של כף רגל, צלקת קשתית בצד הפנימי של כף הרגל. עוד כותב הבודק כי התובע מתהלך עם צליעה קשה ויש הגבלה חזקה של תנועת אצבעות. עוד הוא מציין הגבלה של פלטרפלקציה של כף רגל, ישור דורלי מעט מוגבל; חוסר תנועות בפרק סובטלרי. הרופא מתאר גם את ממצאי צילום הרנטגן.

בתיאור האבחנה נכתב:

"מ. אחרי שבר פריקה בפרק "שופר" רגל שמאל עם ניתוח קיבוע פנימיו ואח"כ זיהום. אנקולוזיס סובטלרי וחיבור בין הפרקים המקורבים של כף הרגל ע"י פאס ולאגוס קשה. מצבו סופי. יקבל נכות לצמיתות:

1) לפי סעיף 49 (1) ג' – 20%

2) לפי סעיף 49 (2) ו' – 20%

לדעת הפוסק התובע לא יוכל לחזור לעיסוקו כנהג. יש מקום להעביר לועדת הרשות".

בהמשך לאחר שהתקבל ד"ח ועדת הרשות התכנסה ועדה נוספת שגם בה היה הפוסק – ד"ר כגן. בסיכום ובמסקנות הוא כותב כי 'הועדה עיינה בדו"ח ועדת הרשות מיום 15.11.05. לדעת הועדה ההגבלות העיקריות הינם בפרונציה ובסופינציה של כף הרגל אשר אינה צריכה להפריע לעבודתו בנהיגה. אין מקום להפעלת תק' 15. לפיכך נקבעה לתובע הנכות שצוינה לעיל – 36% כנכות לצמיתות.

הטענות

הנתבעת טוענת כי ד"ר כגן טעה בקביעותיו וכי נתגלו סתירות מהותיות במה שכתב: בעוד שבדו"ח הראשון נכתב כי התובע לא יכול לחזור לעיסוקו כנהג ונמצאו מגבלות בכל תנועות הקרסול הרי שבדו"ח השני לאחר קבלת דו"ח ועדת הרשות שינה את ממצאיו וקבע החלטה סותרת לפיה ההגבלה העיקרית היא בפרונציה ובסופינציה של כף הרגל אשר אינה צריכה להפריע לעבודה בנהיגה. לשיטתה של הנתבעת 'בהחלטה השניה ד"ר כגן קובע כי המגבלה רק בשתי תנועות הקרסול בניגוד להחלטה הראשונה אז קבע כי כל תנועות הקרסול מגובלות'.

עוד נסמכת הנתבעת על תעדוה רפואית שערך ד"ר אלישוב ביום 16.11.06 ולפיה ההליכה של התובע היא תקינה בניגוד לממצאי הועדה הרפואית כי הוא 'מתהלך בצליעה קשה'.