שוובל נ' צור ואח'

פסק דין

לפניי בקשה לביטול פסק בורר. פסק הבורר נשוא הבקשה ניתן על ידי "בית דין צדק בני ברק (ברשות הרב ש. י. ניסים קרליץ שליט"א)" ביום 13.11.11. יצוין, כי פסק הדין האמור ניתן "בערעור" על פסק קודם של הבוררים מיום 24.3.11 והבהרה לפסק דין האמור מיום 9.5.11.

לטענת המבקש, יש לבטל את פסק הבוררות על בסיס העילה שבסעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968, מאחר שלטענת המבקש, פסק הבוררות ניתן בחריגה מסמכות ובניגוד למוסכם בין הצדדים ולהסמכתם של הבוררים בהסכם הבוררות.

התחלתם של ההליכים האמורים בפנייתם של המשיבים לבית הדין בבקשה כי המבקש, תושב הישוב כוכב השחר, יוזמן לדין, זאת לאחר שלטענתם, מאז כניסתו להתגורר בישוב הינו מחזיק עדר עזים וכלבי שמירה, ועקב כישלונות של המבקש בניהול נכון ומקצועי של העדר ושמירה נכונה על בעלי החיים שבאחריותו, נגרמו לתושבי השכונה שסביבו נזקים רבים, כולל השחתת חפצים, צמחיה, עצים ונטיעות אחרות, וגרימת פחדים וסבל עקב נביחותיהם של הכלבים, אשר לטענת המשיבים מטילים אימה על השכנים בכלל ועל ילדיהם בפרט.

עם התייצבותם של הצדדים לדיון הראשון שהתקיים בפני בית הדין בח' שבט תשע"א, נחתם שטר בירורין, בו מינו הצדדים את הרבנים פרידמן, ויזל ורובין כבוררים, "בדבר כל הסכסוכים שבינינו והתביעות שיש לכל אחד מאיתנו החתומים מטה על חברו בעניין "גידול עזים" וכל הסכסוכים הנובעים ו/או הקשורים ו/או המסתעפים מהעניין הנ"ל". לאחר שהמשיבים הציגו בפני בית הדין ייפוי כוח מאת המזכירות של כוכב השחר המסמיך אותם לייצג את היישוב בהליך, ולאחר קיום מספר דיונים שבו שמעו הדיונים את הצדדים ועדים נוספים, ניתן פסק על ידי הבוררים ביום י"ח באדר ב' תשע"א (להלן: "הפסק הראשון"), בו נקבע כדלהלן:

בדו"ד שבין התובעים הר' אלישע צור והר' נתנאל פורקוביץ המייצגים גם את תושבי מעלה שלמה כוכב השחר והנהלת הישוב הנ"ל לבין הנתבע הר' אברהם שובל בענין זכות דיור בישוב, ונזקי הבעלי חיים...

א. אין הנהלת היישוב ותושבי המקום חייבים לתת מקום מגורים ותשתיות להר' אברהם שובל.

ב. אם יחליט הר' אברהם שובל לגור באופן עצמאי (כגון מחוץ לגבולות הישוב) הוא חייב למקם את כל בעלי החיים שברשותו במקום שודאי לא יזיקו לתושבים...

ג. עם כל האמור לעיל, רצוי לשאוף לשלום ולנסות להגיע לאופן קיום שיהיה מוסכמת וטוב לכולם".

עם קבלת פסק הבוררים הנ"ל, פנה מזכיר כוכב השחר אל המבקש ומשפחתו וביקש כי יפנו את המקום בו הם מתגוררים, יחד עם כל בעלי החיים שבבעלותו; ברם, המבקש טען בפני המזכיר כי הפסק איננו בר ביצוע מאחר ואין בו שום הוראה פוזיטיבית המחייבת את פינויו. אי לכך, פנו התובעים שוב לבית הדין בבקשה להבהיר את הפסק הראשון. בתגובה הבהיר בית הדין את הפסק בהבהרה מיום ה' באייר תשע"א, בה קבעו כדלהלן:

כדי להסיר ספק הננו מבהירים שכוונתנו שעל הר' אברהם שובל לפנות מיד את הדירה וחצר וכדו' אותה קיבל מהישוב וכן אסור לו להשתמש וליהנות בתשתיות של הישוב.

לאחר מתן ההבהרה האמורה, פנה המבקש לבית הדין בבקשה לאורכה בפינוי מהמקום, וזו אכן ניתנה לו עד ט"ו באב תשע"א; ומאוחר יותר אף ניתנה למבקש אורכה נוספת לפינוי עד לב' חשוון תשע"ב.

בעקבות בקשת המבקש לאורכה נוספת לפינויו (שהוגשה עובר להחלטה האחרונה לאורכה עד ב' בחשוון), ביקשו המשיבים דיון נוסף בפני בית הדין, אשר התקיים בכ"ג באלול תשע"א. בדיון זה העלה המבקש לראשונה טענות נגד סמכותו של בית הדין לדון כלל בפינויו של המבקש מן הישוב; ובעקבות הדיון הגיש המבקש לבית הדין מסמך תחת הכותרת "ערעור", בו חזר בין היתר על הטענות שהשמיע בפני בית הדין בדיון של כ"ג באלול בנוגע לשאלת הסמכות, וכמו כן חזר על כל הטיעונים שהעלה בשלבים הקודמים של הבוררות. בעקבות כל האמור נתן בית הדין פסק דין שלישי, הרי הוא ההחלטה מיום ט"ז בחשוון תשע"ב (13.11.11), שהוא פסק הדין אשר נגדו הוגשה הבקשה לביטול המונחת לפניי; ובפסק דין זה חזרו ואשררו הבוררים את פסק הדין הראשון ואת הבהרתו, וקבעו כי "פסק הדין עומד בתוקפו ויש לבצעו כדין".

כאמור, הבקשה לביטול פסק הבורר מופנית כלפי פסק הדין האחרון מיום 13.11.11, כשלטענת המבקש, החלטת הבוררים להורות על פינויו של המבקש מהישוב ניתנה בהעדר סמכות. זאת, מאחר שלטענתו הסמיכו הצדדים את הבוררים לדון אך ורק ב"גידול עזים", ולטענת המבקש, משמעות הדבר כי התכוונו להתדיין אך ורק בנזקים הנטענים ולשאלה האם לחייבו בפיצוי בגין הנזקים הנטענים; בעוד שמעולם לא הוסמכו הבוררים לדון בפינויו של המבקש מהישוב בכלל. אי לכך, בהחלטתם העקבית של הבוררים להורות על פינויו של המבקש, בעוד שאין כל התייחסות בהחלטותיהם לשאלה הנזיקית, חרגו הבוררים מסמכותם, ודין פסק דין להתבטל.

דיון והכרעה

ראשית יצוין כי אין זה מובן מאליו כי ניתן לנהל הליך של ערעור בפני בוררים באשר הם. רק בשנת 2008, בתיקון מס' 2 לחוק הבוררות, הוסיף המחוקק לחוק את סעיף 21א', בו נקבע לראשונה מנגנון של ערעור על פסק בורר, ברם, זאת אך ורק כשכבר בהסכם הבוררות קבעו הצדדים כי פסק הבוררות ניתן לערעור. ועל אף שלא נקבע מפורשות בסעיף 21א' הנ"ל בפני מי יישמע הערעור, הרי ברור מאליו כי כל קביעה בהסכם בוררות באשר לאפשרות של ערעור תחייב כי הערעור יישמע בפני מותב אחר מזה אשר נתן את פסק הדין אשר עליו מוגש הערעור.

במקרה דנן, אין למצוא בהסכם הבוררות כל הוראה המאפשרת הגשת ערעור על פסק הבורר, כך שכלל לא עמדה לצדדים כל אפשרות של ניהול הליך ערעורי במסגרת הבוררות. כמו כן תמוהה העובדה כי בפועל נשמע הערעור בפני אותו מותב של דיינים אשר נתנו את פסק הדין המקורי, והם הם אשר דנו ואף פסקו גם בערעור. בנסיבות אלו, דין פסק הדין השלישי שניתן בערעור להתבטל, כפי שמבוקש, אם כי לא בגין הפגם הנטען באשר לנושא עליו דנו הדיינים בערעור, כמפורט בבקשה, אלא בגין הפגם בעצם ניהול הליך הערעור.

נשארו אם כן פסק הדין הראשון וההבהרה שניתנה עליו; ואם כי בבקשתו של המבקש, הוא אינו מתייחס בנפרד לאותו פסק דין ראשון וההבהרה עליו, הרי מהבקשה כפי שהוגשה עולה בבירור כי כוונתו של המבקש לבטל לא רק את פסק הדין שניתן בערעור אלא מכלול פסקי הדין של בית הדין, מאחר שגם בהבהרה שקדמה לפסק הבוררים בערעור קבע בית הדין את מה שקבע מאוחר יותר בערעור, היינו, כי על המבקש לפנות את מקום מגוריו בישוב, כשלטענת המבקש, כאמור לעיל, קביעה זו ניתנה בחריגה מסמכות.

לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות, מן הנימוקים דלהלן:

א.מעיון בהסכם הבוררות עליו חתומים הצדדים אכן עולה כי מוקד הסכסוך שבין הצדדים יש למצוא בנושא של "גידול עזים". ברם, בהסכם הבוררות נקבע כי הבוררים מוסמכים לדון לא רק ב"גידול עזים" כשלעצמו אלא אף "...[ב]כל הסכסוכים הנובעים ו/או הקשורים ו/או המסתעפים מהעניין הנ"ל". עולה, אפוא, כי הצדדים הסמיכו את הבוררים לדון בכל ענפי הסכסוך שבין הישוב לבין המבקש הקשורים לגידול בעלי חיים בשטח שהוקצה לו, ומשום כך, מותר היה לדיינים לדון במכלול הדרכים הפתוחות ליישוב לפתור את בעיית גידולי בעלי החיים של המבקש, והסמכה זו לא חייבה את בית הדין, כפי שטוען המבקש, לדון בסכסוך דווקא לשם קביעת הנזק, אם בכלל, ופיצוי הולם לנזקים אלה, אלא גם, ואף בעיקר, בדרכים למנוע את המשך גרימת הנזקים בעתיד. ואם הגיע בית הדין למסקנה כי הדרך היחידה למנוע נזקים הינה בפינויו של המבקש מהישוב בכלל, אין בכך כל סטייה מהסמכות שניתנה להם בהסכם.