שהרבאני נ' לידר ואח'

פסק דין

התובע, יליד 25.5.82, נפגע בתאונת דרכים ביום 14.5.09. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי חבות הנתבעים לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב התאונה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בגובה הפיצוי לו הוא זכאי.

הנכות הרפואית

התובע נחבל בתאונה ברגלו השמאלית (שוק, קרסול וכף רגל). לבדיקת התובע מונה על ידי בית המשפט האורתופד ד"ר ע' אלישוב (להלן: המומחה). המומחה קבע כי "לאור התלונות והממצאים לא ניתן לשלול אי נוחות כרונית מסוימת גבולית ללא הפרעה תפקודית". המומחה קבע לתובע נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור של 1% בגין כאבים כרונים מתועדים ואי נוחות מסוימת. הנכות נקבעה לפי סעיף 35(א) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969 מותאם או סעיף 35 (1) (בין א-ב). כמו כן קבע המומחה אי כושר מלא במשך חודש ונכויות זמניות בשיעור של 30% לחודש, 20% לחודשיים ו-10% לחודשיים נוספים.

הצדדים לא חלקו על קביעות המומחה ולא ביקשו לחקור אותו בנוגע לחוות דעתו. נוכח האמור, ובהסתמך על חוות הדעת, אני קובעת כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 1% בגין הפגיעה ברגל שמאל.

הנזק

ביום התאונה היה התובע בן 27. כיום הוא בן 32. לטענתו, במועד בו נפגע בתאונה הוא עבד כעצמאי בהובלת סחורות והסעות וכיום הוא מנהל מסעדה.

נזק לא ממוני

לפי תצהירו של התובע וחוות הדעת, התובע סובל מאי נוחות וכאבים כרוניים ברגלו עקב התאונה. בהתחשב בטיבה הכרוני של הפגיעה, בטיב עיסוקו כמסעדן ובשנות העבודה הרבות שלפניו, מכוח סמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, מצאתי לפסוק לו סך של 18,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני (ראו: ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג פ"ד מג(3) 421 פסקה 8 (1989)) (הסכום נכון להיום).

הפסד שכר לעבר וגריעה מכושר ההשתכרות

התובע הצהיר כי לפני התאונה הוא הרוויח מעיסוקו בהובלת סחורות והסעות סך של 8,000 ₪ נטו לחודש. לטענתו, לאחר התאונה לא עבד כחודשיים בשל חוסר יכולתו ללחוץ על דוושת המצמד ברכב. זמן קצר לאחר שלא עבד הבין שצפויה לו תקופת החלמה לא קצרה, ולכן החל לעבוד בחנות תכשיטים במשרה חלקית. כאשר מצבו אפשר לו, חזר בהדרגה לעבודתו בהסעות ובהובלות וזאת במקביל לעבודתו בחנות התכשיטים. בשנת 2011 פתח מסעדה עם שותף וכיום הוא מנהל אותה בעצמו. התובע הצהיר כי גם כיום, שנים לאחר התאונה, עדיין הכאבים ברגל מפריעים לו בעבודתו, בעיקר בסוף היום ובעת מאמץ.

התובע אישר בעדותו כי הכנסותיו בתקופה הסמוכה לתאונה היו הכנסות לא מדווחות. במצב דברים זה, מוטל עליו נטל גבוה במיוחד להוכיח את השתכרותו האמיתית (ע"א 9813/07 נעים נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (16.8.09); ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח פ"ד נא(3) 489 (1995) וראו לאחרונה: ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר דבורה בע"מ (11.11.13)). אבחן אפוא האם התובע עמד בנטל מוגבר זה.

התובע העיד כי בתקופה הרלבנטית היה בבעלותו (במשותף עם אשתו) רכב מסחרי מסוג "סיטרואן ג'אמפי" אשר שימש אותו בעבודתו. מטעמו של התובע העידו שני עדים, מר אברהם עייני ומר נתנאל גרז. מר עייני העיד כי התובע הסיע את ילדיו לבית הספר ומר גרז העיד כי הוא עצמו ניהל עסק להובלות והסעות והתובע סייע לו באותן עבודות שלא יכול היה לבצען בעצמו. יצוין כי התובע הגיש מסמך נוסף בנוגע לפרסום נטען של שירותיו, אולם לא הוגש הפרסום עצמו אלא מסמך מטעם חברת הפרסום אשר שלא הוגש על ידי עורכו ולפיכך אינו קביל כראיה.

נוכח העדויות שבאו לפני, מסקנתי היא כי אין לשלול את האפשרות שלפני התאונה התובע עבד בהובלות ובהסעות. כפי שיובהר להלן, הנתבעים טוענים כי עסקינן בתאונת עבודה, טענה התומכת בכך שהתובע עבד לעיתים. אולם התובע לא עמד בנטל המוגבר להוכיח כי עבד בכך באופן מסודר ושוטף, לא הוכיח מה היו הכנסותיו ולא הוכיח כי עקב התאונה נגרמו לו הפסדי שכר מעבודתו זו. מר עייני לא זכר כלל באיזו שנה הסיע התובע את ילדיו. מר גרז העיד כי ניהל עסק מסודר, אך לא היה בידו להמציא ולו בדל אסמכתא לעצם העבודה המשותפת עם התובע ולהיקפה. לפי עדותו של מר גרז, החשבון בינו לתובע התנהל על דרך הקיזוז, כך שלעיתים הוא ביצע עבודות עבור התובע ולעיתים התובע ביצע עבודות עבורו. ברם התובע לא הציג אסמכתאות לגבי התחשבנות שנערכה בין הצדדים, זאת למרות שפנה לבא כוחו זמן קצר לאחר התאונה ומן הסתם הובהר לו כי יזדקק להציגם.

אשר לגריעה הנטענת בכושר השתכרותו של התובע. התובע הצהיר כי כאביו מפריעים לו בעבודתו בעיקר בסוף היום ובעת מאמץ. מעצם טיבה וטבעה, נכות בשיעור של 1% בקרסול אין דרכה להשפיע על כושר ההשתכרות. כך על דרך הכלל, אך כל מקרה נבחן לגופו. לעיתים אף פגיעה מהסוג הנדון, עלולה להשפיע על כושר ההשתכרות (ראו: ע"א 146/87 הנ"ל בפסקה 4). במקרה דנן, המומחה סבר כי הפגיעה אינה תפקודית. לפי עדות התובע, הכנסותיו גדלו באופן ניכר מאז התאונה. במצב דברים זה, גם אם נכותו מסבה לו אי נוחות, אין בה כדי לפגוע בכושר השתכרותו ולפיכך אין מקום לפסוק לו פיצויים עקב כך. אוסיף כי אי הנוחות אליה מתייחס המומחה והכאבים שעליהם העיד התובע שוקללו בעת קביעת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני.

עזרה לעבר ולעתיד

בחוות הדעת נקבע כי התובע סבל מנכויות זמניות במשך חצי שנה עד שמצבו התייצב. לפי עדות אשתו, אשר לא נסתרה, הוא נזקק לעזרה מוגברת בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. נוכח האמור אני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר בסך של 1,000 ₪ (הסכום נכון להיום). אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרה לזולת בעתיד.

הוצאות לעבר ולעתיד

לטענת התובע נגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בגין התאונה, ברם הוא לא השכיל לשמור את הקבלות. חרף האמור, יש להניח כי נגרמו לתובע הוצאות רפואיות מסוימות (התאונה אירעה לפני כניסתו לתוקף של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010, תשס"ט-2009). כמו כן, יש להניח כי לתובע נגרמו הוצאות בגין נסיעות לטיפולים שעבר (טיפולי פיזיותראפיה). לפיכך אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומדן בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, בסך של 1,000 ₪ (הסכום נכון להיום).

ניכויים