שהאב נ' מ. מ. ג'יסר אל זרקא

פסק דין

1.התובע השכיר נכס מקרקעין שבבעלותו לנתבעת וזו עשתה בו שימוש לגני ילדים.

2.התובע טוען כי הנתבעת לא שילמה לו את כל התשלומים המגיעים לו על פי הסכם השכירות ונותרה חייבת לו סכום של 137,155 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, כשסכום זה, לטענתו, לא כולל הפרשי ריבית והצמדה בגין התשלומים שלא שולמו.

לאחר שהוגשה התביעה, ובמהלך הדיון בבקשת הרשות להתגונן שהגישה הנתבעת, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תשלם הנתבעת לתובע סך של 66,000 ₪, חוב שבו הודתה, וזאת ב- 6 תשלומים ובנוסף שכר טירחת עורך דין בשיעור של 10% מהסכום הזה.

לטענת הנתבעת, הסכומים האלה שולמו ולאחריהם לא נותרה עוד יתרת חוב שלה, לתובע, ויש לדחות לכן את התביעה.

3.מלבד סכום החוב בגין דמי השכירות, טוען התובע כי על הנתבעת לשלם לו גם בגין הנזקים שהותירה במושכר. לטענתו, על פי חוות דעת שהגיש עלות תיקון הנזקים מגיעה לכדי 44,270 ₪ ועל הנתבעת לשלם לו סכום זה.

הנתבעת מכחישה. לטענתה, עלות תיקון הנזקים שנותרו במושכר נמוכה הרבה יותר ומגיעה רק לכ- 7,700 ₪, לא כולל מע"מ.

4.הנתבעת טוענת גם כי היא זכאית לקזז, מכל סכום שייקבע שהוא מגיע לתובע, סכום של 14,252 ₪, שמייצג את עלות ההשקעות שהשקיע במושכר והותירה אותן לשימושו של התובע.

לטענת הנתבעת, עושה התובע שימוש בהשקעות אלה, שנועדו להכשרת המושכר לשמש כגן ילדים, מאחר וגם כעת ולאחר שפינתה הנתבעת את המושכר, השכיר אותו התובע לצד שלישי שגם הוא עושה בו שימוש כגן ילדים.

לפיכך, טוענת הנתבעת כי אין לה חוב לתובע וכי התובע הוא שחב לה בגין ההשקעות שהותירה בנכס.

5.היום נשמעו הראיות.

בפתח הדיון ביקש ב"כ הנתבעת להציג כרטסת חדשה שהכינה הנתבעת לשנים 2005-2010.

לטענתו, מדובר בכרטסת משוחזרת שעודכנו בה נתונים שחסרו בכרטסות אחרות והיא שמייצגת נכון את מצב החשבון לנכס הרלוונטי, ולפי כרטסת זו לא נותר חוב לתובע.

לא התרתי את הגשת הכרטסת וזאת מנימוקים שפורטו במהלך הדיון ואשר בעיקרם הם העובדה שהכרטסת הוגשה בבוקר הדיון עצמו מבלי שניתן כל הסבר או נימוק לכך שנערכה רק במועד הזה ומבלי שניתנה לתובע ההזדמנות לבדוק אותה ואת הנתונים שפורטו בה.

יש לבחון לכן את הראיות כפי שהוגשו במצורף לתצהירי הצדדים וחוות הדעת מטעמם.

החוב בגין דמי השכירות:

6.התובע העיד כי החוב שהוא טוען לו מבוסס למעשה על חשבונה של הנתבעת, כפי שפורט בכרטסת שנמסרה לו בהנהלת החשבונות של הנתבעת, ואשר צורפה כנספח לתצהיר העדות הראשית מטעמו. על פי הכרטסת הזו נותרה יתרת חוב לטובתו בסכום של 137,155 ₪. לטענתו, מאחר ועל פי רישומי הנתבעת עצמה, היא חייבת לו את הסכום הזה ממילא הוא זכאי לפסק דין על סכום זה, בניכוי כל סכום ששולם לו לאחר הגשת התביעה ועל פי פסק הדין החלקי.

7.עדותו של התובע הותירה רושם מהימן מאוד וניכר היה כי הוא אינו מבקש אלא את הסכומים שלטענתו מגיעים לו בגין דמי השכירות. לטענתו, מאחר ולא שמר את כל המסמכים ולא יכול היה לערוך לבדו חשבון באשר לסכומים המגיעים לו, פנה למשרדי הנתבעת וביקש לסמוך על החשבון שזו ערכה, כשהוא מניח כי הנתבעת, כגוף ציבורי, לא תרמה אותו.

8.הנתבעת, באמצעות העד היחיד מטעמה, מר עבד עייאט, לא הכחישה את טענת התובע, לפיה החשבון שצרף התובע אכן נמסר לו מהנהלת החשבונות של הנתבעת. עם זאת, מר עייאט טען כי מדובר בחשבון לא סופי שכן חשבון סופי לאחר ביקורת, נערך רק בסוף השנה העוקבת.

לטענתו, החשבון כפי שנמסר לתובע, אינו מעודכן ואינו מבוקר ולא ניתן לכן לסמוך על הנתונים בו.