שגיא נ' ממרוד

פסק דין

בפני תביעה לתשלום סך של 12,500 ₪ בטענה למתן שירותי עו"ד. התביעה התבררה בסדר דין מהיר ולפיכך, בהתאם לתקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), יהיה פסק הדין – תמציתי.

התובע הינו עורך דין במקצועו ובסמוך למועדים הרלוונטיים לתביעה זה, פברואר – מרץ 2009, ייצג את גרושתו של הנתבע, גב' עמליה חרוש (להלן: "עמליה"), בהליכים משפטיים כנגד הנתבע, בבית המשפט לענייני משפחה. הליכים אלו הסתיימו ביום 11.3.09, בהסכם גירושין חדש אשר קבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הגירושין"). הדיון במסגרתו אושר הסכם הגירושין, התקיים בנוכחות עמליה והנתבע בלבד, בלא נוכחות התובע.

לפי גרסת התובע, תוך כדי התנהלות ההליכים המשפטיים שבין עמליה לנתבע, עלה בידיו להביא את עמליה והנתבע לכדי כריתת הסכם הגירושין, הסכם אשר הוכן על ידי התובע. לטענתו, כאשר התבקש על ידי הנתבע ועמליה להכין את הסכם הגירושין עבורם, סוכם עימו כי עבור עריכת הסכם הגירושין ישולם לתובע סך של 5,000 ₪, כאשר כל אחד מהצדדים נושא במחצית הסכום. התובע טוען כי הנתבע הסכים לשאת בתשלום זה במהלכה של שיחת טלפון שהתקיימה בין התובע לבין הנתבע. עמליה עמדה בסיכום זה ושילמה לתובע סך של 2,500 ₪ אך הנתבע לא עשה כן. התובע מבקש לפיכך לחייב את הנתבע לעמוד בהתחייבותו ולשלם לו סך של 2,500 ₪ עבור עריכת הסכם הגירושין וכן סך נוסף של 10,000 ₪ כפיצוי. את סכום הפיצוי מבקש התובע לתרום לספריית העיוורים בנתניה.

הנתבע מכחיש את טענות התובע מכל וכל. לטענת הנתבע, לא זו בלבד שהוא מעולם לא הסכים ולא התחייב לשלם שכר טרחה לתובע, אלא שבפגישתו עם התובע ועם עמליה הובהר שהתובע כלל איננו יכול לייצג את שני הצדדים בהיותו עורך דינה של עמליה. רק לאחר אישור הסכם הגירושין ביום 11.3.09, החל התובע לפנות אליו בדרישות לתשלום סך של 2,500 ₪ ובאיומים על העלויות שייגרמו לו באם לא יעשה כן. הנתבע מבקש איפה לדחות את התביעה.

ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 5.7.10 ובמהלכה, בנוסף לעדויות הצדדים עצמם, העידה גם עמליה. בתום החקירות סכמו הצדדים טיעוניהם בעל פה. בסיכומיו, הדגיש התובע את העלויות המיותרות אשר נגרמו לו בשל מחדלים דיוניים של הנתבע בבירור המחלוקות בתיק זה. כך, למשל, טען התובע שהגיש בקשה מיותרת לפסק דין כנגד הנתבע רק משום שהנתבע לא טרח לשלוח לו את כתב ההגנה וכן כי הנתבע לא התייצב לדיונים אשר נקבעו. לגופם של דברים, טען התובע שלא היה מתחיל בהכנת הסכם הגירושין לולא קבל מראש אישור על תשלום שכר טרחתו ואישור שכזה ניתן לו בעל פה על ידי הנתבע ועל ידי עמליה. הנתבע מצידו, טען בסיכומיו כי התובע מטריד אותו ומוציא כלפיו לשון הרע והכל על סירובו לשלם סכום שאיננו חייב. הנתבע שב ומדגיש כי התובע לא היה עורך דינו, כי הוא לא התחייב לשלם לו שכר טרחה ואין בסיס לתביעה כנגדו.

המחלוקת האחת והיחידה בין הצדדים הינה באם נכרת בין התובע לבין הנתבע הסכם בעל פה לתשלום שכר טרחת עורך דין לתובע בעבור עריכת הסכם הגירושין.

יחסי עורך הדין והלקוח מתבססים על חוזה התקשרות (הסכם שכר הטרחה) הנכרת ביניהם עת שוכר הלקוח את שירותי עורך הדין. ברור כי אלו אינם יחסים חוזיים רגילים, אלא יחסים הכוללים יחסי אמון מיוחדים. בין החובות המוטלות על עורך הדין, כל עורך דין, מצויה גם חובתו של עורך הדין לגלות ללקוח מראש את כל הנתונים הרלוונטיים להתקשרות. על עורך הדין החובה להבהיר ללקוח את היקף השירותים אשר יינתנו ואת העלות בה יחויב הלקוח בגינם. לנוכח מידת חשיבותם של הסכמי שכר טרחה בין עורך דין ללקוח, יש אף שממליצים להשית חובה חוקית על עורך הדין לערוך הסכמי שכר טרחה בכתב (ראה למשל: ד. פרידמן, שכר טרחה ראוי לעורך דין, המשפט ב' (תשנ"ה), 105). עמימות ואי ודאות הנוצרים בהעדר חוזה התקשרות כתוב מיוחסים בראש ובראשונה לעורך הדין, כאשר ממנו ניתן היה לצפות להסדרה כתובה וסדורה של חוזה ההתקשרות.

אם כך ביחס לעורך הדין מול לקוחו, כך שבעים ושבעה כאשר נטען להסכם שכר טרחה בין עורך הדין למי שעד לזה הרגע היה הצד שכנגד. בעניין דנא, ייצג התובע את עמליה בתביעתה כנגד הנתבע. כאשר טוען התובע להסכם שכר טרחה אשר נכרת בינו לבין הנתבע, הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו גדול אף יותר מזה המוטל בדרך כלל על עורך הדין הכורת הסכם שכר טרחה עם לקוח.

כאשר את כל טענתו לכריתת הסכם שכר טרחה עם הנתבע משתית התובע על שיחת טלפון בודדה שהתקיימה ביניהם, אני סבור שלא די בכך כדי לבסס את טענות התובע.

אין מחלוקת בין הצדדים כי שיחת טלפון אכן התקיימה ביניהם (עדות הנתבע בעמוד 5, שורה 21 בפרוטוקול) אך יש ויש מחלוקת אשר לתוכנה. אם אכן נכרת באותה השיחה הסכם בעל פה כטענת התובע, חובתו האלמנטארית הייתה וידוא העלאת הדברים על הכתב מבעוד מועד ובטרם יינתנו השירותים. אם מומלץ לכל עורך דין לעשות כן ביחס ללקוחותיו, דומני שהתובע חייב היה לעשות כן כאשר הוא טוען לכריתת הסכם שכר טרחה עם מי שהינו הצד שכנגד. הציפייה מהתובע להעלאת הדברים על הכתב אך גדלה, כאשר מתברר שעובר לכך היה התובע מודע לחילופי דברים קשים בין הנתבע לעמליה כאשר זו מייחסת לנתבע אי אמירת אמת (אי-מייל מיום 12.2.09 – נספח א' לכתב התביעה). אין בכך, כמובן, כדי להצביע על חוסר אמינות של הנתבע אך יש בכך כדי להגדיל עוד יותר את הציפייה מהתובע שלא יסתפק בסיכומים בעל פה.

לתמיכה בגרסתו מתייחס התובע לסתירות שהתגלו בעדותה של עמליה. אינני מוצא בכך חיזוק לעמדת התובע. עמליה העידה שכלל לא שוחחה עם הנתבע אודות שכר טרחת התובע (עמוד 6, שורה 31 בפרוטוקול), כך שהיא ודאי שאיננה יכולה לבסס את טענת התובע. מאידך, העידה עמליה על שיחה שקיימה עם התובע בעניין זה, על הודעת התובע בדבר כוונתו לתבוע את הנתבע ועל בקשת התובע שתשוחח עם הנתבע. לנוכח עדות זו אין אלא לתמוה מדוע נזקק התובע לשירותי התיווך של עמליה? מדוע לא התקשר במישרין לנתבע? – לא ניתנו תשובות לכך.

במהלך הדיון, השיב התובע לשאלות הנתבע והעיד על חילופי הדברים בפגישתו עם הנתבע, כך:

ש.האם זכור לך שאמרתי לי שאתה לא יכול [להיות] עו''ד שלי כי זה בניגוד לאתיקה המקצועית שלך?

ת.         כן, בוודאי. אני אמרתי לך שזה לא מונע את האפשרות שאכין הסכם עבור שניכם ואז כל אחד ישלם מחצית מהוצאות ההסכם.

סירוב התובע לייצוג הנתבע אכן היה נכון, שכן מצב שכזה סותר במפורש את חובתו של התובע כעורך דין (למשל סעיף 14 בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986). מאידך, לא ברורה עמדת התובע בהמשך תשובתו. עורך הדין איננו חותמת גומי של לקוחותיו ואיננו קצרנית המעלה על הכתב את המוסכם בין הצדדים. עבודתו של עורך הדין בניסוח הסכם, קל וחומר הסכם גירושין, מחייבת יישום מיטב כישוריו כעורך דין לשמירת זכויות לקוחו. קל להבין את נכונותו ומעמדו של התובע בעריכת הסכם הגירושין כשהוא ממשיך ומייצג אך ורק את מרשתו – עמליה. לא קל ולא ניתן להבין כיצד מבקש התובע לייצג את שני הצדדים בעריכת הסכם שכזה. ומשכך, קל גם לקבל את טענת הנתבע כי הבין שבעריכת הסכם הגירושין ממשיך התובע ומייצג את עמליה וממשיך התובע ומקבל את שכר טרחתו אך ורק מעמליה. בדיוק כשהיה עד להכנת הסכם הגירושין.

הנה איפה, מלכתחילה ניתן היה לצפות מהתובע, עורך הדין, להכין הסכם שכר טרחה בכתב. התובע לא עשה כן ולפיכך עליו הנטל הבסיסי להוכיח כריתתו של הסכם שכר טרחה בעל פה. נטל זה גדול יותר כאשר התובע טוען שהעניק שירותיו לזה אשר היה הצד שכנגד בתביעה בה טיפל התובע ונטל זה גדל שבעים ושבעה כאשר התובע מודה שהבהיר מראש כי אל לו לייצג את הנתבע. התובע לא עמד בנטל זה. התובע מטיל יהבו על שיחת טלפון בודדת אשר תוכנה לוט בערפל. גם אם עלה עניין שכר הטרחה בשיחה זו, לא השתכנעתי כי עלה באופן כזה שברור כי הנתבע חייב בתשלום שכר הטרחה. אני יוצא מהנחה שהתובע האמין בתום לב שכך סוכם באותה השיחה, אך אינני מקבל את טענתו שכך גם הבין את הדברים הנתבע. במצב זה, חייב היה התובע לוודא שכך גם הבין זאת הנתבע וחייב היה התובע להעלות הדברים על הכתב. התובע לא טרח לוודא קיומו של הסכם שכר טרחה בכתב לאחר אותה שיחה ובנסיבות העניין – אין לו להלין אלא על עצמו.

לא מצאתי ממש בטענותיו הנוספות של התובע בדבר אופן ניהול ההליך על ידי הנתבע ולא מצאתי שיש בכך כדי להצדיק השתת הוצאות על הנתבע.

אשר על כן הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבע בסך של 2,000 ₪.

ניתן היום, י"ח אב תש"ע, 29 יולי 2010, בהעדר הצדדים.