שגיא נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפנינו כתב תביעה מתוקן שהגיש התובע ביום 7/6/2011 (לאחר דיון מוקדם בפני כבוד השופטת ל. גליקסמן) כנגד דרישת הנתבע לתשלום דמי ביטוח.

מטעמים של נוחות ירוכזו הפרטים כדלקמן:

א.לתקופה 5-8/2005 בסך 528₪; כולל על סירוב הנתבע לבטל מלוא הקנסות וההצמדות עד לתשלום ("המחלוקת הראשונה"; בהקשר זה הוגשה התביעה המקורית באוגוסט 2010).

ב.4/2004 – בסך 132 ₪.

ג.1-4/2007 – בסך 552 ₪.

תקופות וסכומים שהוסדרו ושדמי ביטוח שולמו בגינם טרם התביעה המקורית.

ד.12/2006 – בסך 103 ₪ ("המחלוקת השנייה").

ה.3/2010 – בסך 453 ₪ ; 6/2010 – בסך 453 ₪; 8/2010 – בסך 302 ₪; 12/2010 – בסך 151 ₪ ("המחלוקת ב-2010").

מעבר לנ"ל, לאור שיטת הנתבע להטרידו חדשות לבקרים בדרישות חוב ארכאיות ובלתי נכונות בעליל, התבקש סעד ולפיו כל התקופות עד 12/2010 חסומות מלהוציא לתובע תביעות דמי ביטוח.

טוען התובע כי עד 2009 היה סטודנט לרפואה סינית ועבד כמלצר, ברמן וכו'. ב-7/10/2009 הודיע לנתבע כי הוא יוצא לחו"ל לכ-6 חודשים, ודרש להקפיא דרישות דמי ביטוח (ובטוח בריאות) מ-9/10/2009, עד שישוב ארצה.

בתשובותיו אישר הנתבע מעמדו כתושב השוהה בחו"ל וחוב דמי ביטוח לתקופה 4/2004 ; 5-8/2005 ; 1-4/2007 בסך 1,805 ₪.

אביו, בא כוחו, ניהל תכתובת ארוכה ודרש להקפיא הדרישה עד שיחזור המערער מחו"ל ויבדוק הדרישה. כן טען לרשלנות הנתבע, ש"נזכר" רק בשלהי 2009 לדרוש לראשונה ד"ב לתקופות כה רחוקות, מה שגורם לו נזק ראייתי ושולל ממנו להוכיח במסמכים כי אינו חייב.

עם שובו לארץ ניסה התובע לאתר את מעבידו לתקופה 5-8/2005, אך גילה כי "נעלם בלי להותיר עקבות" [עבד אז במסעדה (צ'אנג דו, רח' אלטלף 3 יהוד)], אך הסכים לשלם את יתרת דרישתו, שאינה במחלוקת :

(4/2004 – בסך 132 ₪ ו- 1-4/2007 – בסך 552 ₪).

בניגוד למוסכם (ונעיר כבר כאן, כי התובע אינו טוען היכן מתי ועם מי הוסכם; למצער, גם לא בתביעה המתוקנת) סרב הנתבע לבטל קנסות והפרשי הצמדה עד שתשולם המחלוקת הראשונה.

בדיון המוקדם, החליט ביה"ד כדי לסיים המחלוקת, כי התובע ימסור תצהיר לפיו עבד כשכיר בתקופה 5-8/2005 ואז תבוטל הדרישה לתשלום המחלוקת הראשונה. אף שהגיש תצהיר – סרב הנתבע לבטל הדרישה (ושוב נעיר, בכל הכבוד, כי אין שחר לטענה – ודי לכך בעיון בפרוטוקול, וודאי בהחלטת כבוד השופטת גליקסמן).

משפתח הנתבע בחזית דרישות כספיות נוספות (כמפורט לעיל) עתר לבטול כל הדרישות הכספיות והכל עד 12/2010 – משהנטל על מעסיקי התובע/בשל היותן דרישות לא סבירות/קדמוניות/שיהוי כבד/בחוסר סמכות בשל הפרת זכויותיו החוקתיות לכבוד ולקניין/בשל הוצאת דיבתו רעה תוך ניצול לרעה של כוחו השלטוני/תוך הפרת כללי מנהל תקין/בשרירות, אטימות לב, אי תום לב, אי הגינות, והפרת החוק. התנהלות הנתבע לוקה באי סבירות קיצונית – לאור כל אלה, עתר כאמור.

2.בכתב ההגנה המתוקן עתר הנתבע לדחיית התביעה, מהיותה משוללת יסוד, ומשדרישות החוב כחוק הן.

בנספח 14 יש פירוט לכל החיובים למועדם. דרישה לחוב בגין 12/2006 נשלחה לתובע עוד ב-7/6/2010 (ומכל מקום, טרם התביעה המקורית) ולחוב לתקופה 1-9/2010 נשלחה עוד ב-25/1/2010 ולא כטענת התובע (ב-27/3/2011).