שבת ואח' נ' ש. שלמה רכב בע"מ ואח'

פסק דין

רקע

1.בפני תביעה כספית בסך 12,113 ₪, שעניינה נזקים שנגרמו לרכב התובע, כתוצאה מתאונת דרכים שארעה בכביש 40, בין צומת נווה ירק לצומת עדנים, בנתיב שמצפון-מזרח לדרום-מערב, ביום 10.7.2011, בשעה 21:30 בקירוב.

2.אעיר בפתח הדברים, שבגוף כתב התביעה נכללים סכומי תביעה המסתכמים ב-12,113 ₪, אם כי בכותרת כתב התביעה נכתב כי סכום התביעה הוא 10,113 ₪, וכך אף נקלט התיק במחשב בית המשפט. ברי, עם זאת, כי סכום התביעה הוא 12,113 ₪, כפי שנכתב בגופו. ככל שיש עקב כך חובת תשלום הפרשי אגרה, ישולם הפרש זה תוך 14 יום.

3.התביעה הוגשה בשם עזבון המנוח יחזקאל שבת ז"ל, שהיה הבעלים הרשום של הרכב הנפגע, על ידי בנו, מר בנימין שבת, שנהג ברכב, ולשם הנוחות ייקרא להלן "הנהג". התביעה הוגשה נגד חברת ש. שלמה רכב בע"מ, בעלי הרכב הפוגע, ושלמה סיקסט, המבטחת; ברכב הפוגע נהגה הגב' שגית קאופמן, שתיקרא להלן "הנהגת". דרישת הפיצויים שהופנתה על הנתבעת, קודם לתביעה, נדחתה בטענה שהתאונה נגרמה באשמת הנהג.

העובדות והמחלוקת

4.לאחר ששמעתי את העדויות, אין מחלוקת כי הנהג נסע במסלול הימני מתוך שניים, ואילו הנהגת נסעה במסלול השמאלי, כשרכב הנתבעת במרחק לא רב מאחורי רכב התובע, באלכסון. עוד אין חולק, כי היתה התנגשות, כשהפינה הימנית קדמית של רכב הנתבעת פוגעת בפינה השמאלית אחורית של רכב התובע.

5.לשיטת הנהג, נסע לתומו, וחש חבטה עזה ברכבו, בלא שקודם ראה את רכב הנתבעת. לאחר הפגיעה, לדבריו, היתה הנהגת נסערת, וטענה כי התבלבלה, ולחצה על דוושת הדלק במקום על דוושת הבלם. הוא העיד עוד, כי הוא נהג מקצועי עשרות שנים, וכי ברכב היו עמו אשתו ובנו הפעוט. אשתו לא התייצבה להעיד, אולם הנהג הסביר, כי שניהם בילו את כל הלילה בבית החולים עם הפעוט, ובעוד הוא התייצב לדיון, אשתו לא יכולה היתה לעשות כן.

6.לשיטת הנהגת, ראתה תוך נסיעתה, כי רכב התובע סוטה שמאלה, באופן שחלקו בולט מעט אל תוך נתיב הנסיעה שלה, ולפיכך ניסתה ללחוץ על דוושת הבלם, ואיבדה שליטה על הרכב, שסטה שמאלה, אל עבר גדר ההפרדה שבין הנתיבים (בלא לפגוע בגדר), ואז חזרה ימינה, אל הכביש, ומעוצמת הסטיה חזרה פגעה ברכב התובע. הנהגת מכחישה כי אמרה כי התבלבלה בין הדוושות.

7.למעשה, אין מחלוקת ישירה בין הגרסאות, למעט בשאלת סטיית רכב התובע שמאלה, אותה הכחיש הנהג בתוקף בעדותו, ולמעט בשאלת אמרתה של הנהגת לאחר התאונה.

ניתוח והכרעה

8.מבין שתי הגרסאות, אני מעדיף את גרסת הנהג, משלושת הטעמים המצטברים הבאים:

ראשית, גרסת הנהגת אינה תואמת באופן מלא את הגרסה כפי שהוצגה בכתב ההגנה, ממנו משתמע כי רכב התובע סטה אל תוך נתיב התנועה של רכב הנתבעת, וזו לא הספיקה לבלום. אין זכר בכתב ההגנה לאיבוד השליטה על רכב הנתבעת, ולסטייתו לצדדים. זהו חלק חשוב מאד של תיאור האירוע, והעדרו פוגם במהימנות הגרסה.

שנית, תיאור הסטייה בלשון הנהגת (בפרוטוקול נכתב: "נוטה קצת שמאלה, לא ברמה להכנס לנתיב שלי", ודי בכך, אולם לזכרוני, המינוח המדויק בו נקטה הנהגת היה "נוטה טיפה שמאלה", ונוסח זה מבהיר אף יותר את הנקודה) מעיד כי ככל שהיתה סטיה כזו, הרי שהיתה על גבול הזניח, ונראה כי תגובתה – לחיצה עזה על דוושת הבלם, שאחרת כיצד זה איבדה את השליטה על רכבה – היתה חריפה מדי, ואינה תואמת את המתואר.

שלישית, גם בשאלת אמרתה של הנהגת מייד לאחר התאונה, מתיישבת גרסת הנהג יותר עם התנהגות רכב הנתבעת, שנראה כניסיון להתמודדות חירום עם תוצאה לא צפויה של פעולה מוכרת, דהיינו: תגובה קיצונית לכך שככל הנראה באמת נלחצה דוושת הדלק ולא דוושת הבלם.

9.אמנם, אין מדובר בנימוקים משכנעים ברמה של ודאות, אולם יש לזכור כי נטל השכנוע במשפט האזרחי הוא 51% בלבד, ולדידי גרסת הנהג עדיפה, גם אם רק במקצת, והדבר מספיק לשם קבלת גרסתו באופן מלא. לפיכך, ומשנסע הוא ראשון, ולא שוכנעתי כי סטה מנתיבו, אין לייחס לו אשם תורם כלשהו.

10.אעיר גם, כי מתיאור התגובה המופרזת (או השגויה, אם אכן לחצה על דוושת הדלק) של הנהגת לסטיה המתוארת על ידה, ממילא היה נכון לקבוע – גם אם אכן היתה סטיה כלשהי של רכב התובע – כי בחלוקת האחריות לתאונה חלקה של הנהגת היה מכריע.

11.בשים לב לכל האמור, אני מקבל, עקרונית, את התביעה. עם זאת, התביעה כוללת רכיב כללי, של עגמת נפש, שהוא מופרז ביחס לאמות המידה המקובלות בערכאה זו של תביעות קטנות.

תוצאה

12.לפיכך, ובכפוף לאמור בסעיף 14 להלן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 10,800 ₪, כשסכום זה כולל בתוכו גם את עגמת הנפש, וגם את הוצאות המשפט.