שבת ואח' נ' קלוש ואח'

פסק דין

1.תביעה ותביעה שכנגד שעניינן נזקי רכוש שנגרמו לרכביהם של הצדדים עקב תאונת דרכים שאירעה ביום 26.1.12.

2.בזמנים הרלוונטיים לתאונה נהג התובע מס' 2 (להלן "התובע") ברכב מסחרי, מ.ר. 7998504 הנמצא בבעלותו של בנו, התובע מס' 1. מנגד, נהגה הנתבעת מס' 1 (להלן "הנתבעת") ברכב פרטי מ.ר. 6577961 המבוטח אצל הנתבעת מס' 2.

3.התובע טען כי ביום התאונה הוא נסע ברח' העצמאות, לכיוון המרכז, בקרית אתא, אז רכב הנתבעת שנסע באותו כיוון, סטה מנתיבו ופגע ברכבו מצד שמאל. שמאי מטעם התובע בדק את הרכב והעריך את הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה, בסך של 1,798 ₪. מעבר לסכום זה מבקש התובע לחייב את הנתבעים להשיב לו את שכ"ט השמאי ששילם בסך של 534 ₪ וסך של 500 ₪ הוצאות משפט.

4.הנתבעת הכחישה את נסיבות אירוע התאונה, כפי שתוארו ע"י התובע, וכך טענה בכתב ההגנה "ביום 26.1.12, בעוד נוסעת הנתבעת בנסיעה איטית תוך כדי חיפוש חניה לצידי הכביש, רכב התובעים נהוג על ידי נתבע מס' 2, יצא מחניה שבצידי הכביש, סטה לעבר רכב הנתבעת ופגע ברכבה מאחור".

בהתבסס על גרסה זו, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד נגד התובעים, במסגרתו טענה כי עקב נהיגתו הרשלנית של התובע (הנתבע שכנגד 2), נגרמו לרכבה נזקים. הנתבעת/התובעת שכנגד הפעילה פוליסת הביטוח מקיף שהיתה לו ותביעתה הינה לתשלום הנזקים העקיפים שנגרמו לה עקב הפעלת הפוליסה, לאמור השתתפות עצמית בסך של 990 ₪ והפסד הנחת העדר תביעות בסך של 1,860 ₪. בנוסף היא מבקשת לחייב את התובעים לפצותה בסך של 1,000 ₪, בגין ביטול זמן ועוגמת נפש.

5.בכתב התשובה לתביעה שכנגד, פירט התובע את גרסתו לאירוע התאונה. הוא טען כי התאונה אירעה קרוב לקניון עזריאלי בקרית אתא, אז הוא הבחין כי הנתבעת מסתכלת לצידו השני של הכביש, שם עמדה אשה אשר צעקה לתובעת להסתובב ולחנות בחנייה של הקניון. לשיטתו, מבטה של הנתבע היה מופנה אל אותה אישה ולא על הכביש והיא סטתה ימינה אל רכבו ופגעה בו בדופן האחורית שמאלית.

6.בדיון שמעתי את שני הנהגים. התובע חזר על גרסתו בכתב התשובה לתביעה שכנגד וביקש להדגיש כי אילו גרסתה של הנתבעת נכונה, היה 'מעיף אותה לעבר הכביש' שכן הרכב בו נהג (טנדר) היה עמוס.

הנתבעת חזרה על גרסתה בכתב ההגנה, העידה כי היא לא מהאזור וכי נסעה לאט כי חיפשה חניה בקרבת הקניון. היא אישרה כי הבת שלה עמדה מעבר לכביש ואולם טענה כי אחרונה זו צעקה לעברה כי ביקשה להזהירה מרכבו של התובע אשר יצא מחנייה.

הנתבעת העידה כי היא לא יודעת אם התובע חנה במקביל למדרכה, אם לאו ובהמשך אישרה כי היא לא ראתה אותו כשהיה במצב של חנייה.

7.לאחר שעיינתי היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, לאחר שבחנתי את התמונות שהוגשו ולאחר ששמעתי את הנהגים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, מצאתי לקבל את התביעה העיקרית ולדחות את התביעה שכנגד.

ראשית אציין כי גרסתו של התובע היתה גרסה עקבית ואמינה, אשר קיבלה חיזוק בדברי הנתבעת עצמה שאישרה כי בצד השני של הכביש עמדה בתה וצעקה לעברה.

הנתבעת טענה אומנם כי בתה ביקשה להזהיר אותה מכך שהתובע יוצא מחנייה, ואולם סביר להניח כי אם זו היתה אמת, לא היה התובע מזכיר בכתב טענותיו את העובדה כי בתה עמדה מעבר לכביש וצעקה לעברה, שכן הנתבעת עצמה לא טענה זאת בכתב ההגנה והוא היה הראשון שהעלה זאת.

שנית, גרסתה של הנתבעת לא היתה מספיק ברורה והחלטית ודומה כי בחלקה היא נסמכת יותר על השערות מאשר על עובדות הנמצאות בידיעתה האישית. הנתבעת אישרה, בחקירתה כי היא לא ראתה את רכבו של התובע כשהיה במצב של חנייה ולא ידעה כיצד חנה למעשה.

שלישית, מוקדי הנזק בשני הרכבים תומכים בגרסתו של התובע, שכן רכבו ניזוק בדופן השמאלית אחורית (ולא בפינה הקדמית כפי שניתן היה לצפות אילו פגע ברכבה של הנתבעת בצאתו מחנייה) ורכבה של הנתבעת ניזוק בפינה הקדמית הימנית מה שמתיישב עם טענת התובע כי היא זו אשר סטתה לעבר רכבו.

רביעית, לשיטתה של הנתבעת, בתה - אשר אין מחלוקת כי עמדה מעבר לכביש - ראתה את התאונה ואף ניסתה להזהיר אותה מרכבו של התובע. אם כך, אין לי אלא לתהות מדוע בחרה הנתבעת לוותר על העדתה. אי זימונה של הבת למתן עדות בביהמ"ש נזקף ללא ספק לחובתה של הנתבעת.

8.לאור כל האמור, אני מבכרת את גרסתו של התובע על פני גרסתו של הנתבעת וקובעת כי התאונה אירעה בשל סטיית רכבה של הנתבעת מנתיב נסיעתו ומשכך אני מטילה עליה את האחרות לאירוע התאונה.

9.אשר לנזק – התביעה העיקרית נשענת על חו"ד שמאי שצורפה לתביעה. משלא הוגשה חו"ד נגדית ומשלא נסתרה חוו"ד השמאי מטעם התובע, אני מקבלת אותה במלואה ומחייבת את הנתבעים (גב' קלוש וחברת שומרה), ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 2,332 ₪ (נזק ישיר + שכ"ט שמאי).

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪. בקובעי סכום זה לקחתי בחשבון גם את היעדרותה של הנתבעת מהדיון הראשון (ואין ספק כי הנתבעת אשר ידעה מראש על אשפוזה של בתה, יכלה לפנות בבקשה לדחיית מועד הדיון ובכך לחסוך את התייצבותם לחינם של יתר הצדדים).

הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.