שביט ואח' נ' חמיאש

החלטה

1.בפניי בקשה בכתב להורות למשיבים על הפקדת ערובה וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות").

2.הרקע להגשת הבקשה היא תביעה שהוגשה כנגד המבקשת, עורכת הדין במקצועה, אשר התחייבה לייצג את המשיב במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגדו, וקיבלה ממנו מקדמה בסך של 30,000 שקלים.

המשיבה מס' 2, היא אשתו של המשיב.

לטענת המשיבים בכתב התביעה, נטען שההגנה במסגרת ההליך הפלילי בו ייצגה המבקשת את המשיב, נוהלה על ידיה ברשלנות, באופן בלתי מקצועי, תוך כדי פגיעה בסיכויי הצלחת הגנתו. לטענתם, יוצג המשיב על ידי המבקשת בשני דיונים בלבד ואחרי כן התפטרה בניגוד לחובתה לייצגו לאורך כל המשפט, ומשכך נטען כי הפרה את חובותיה בהתאם לחוק לשכת עורכי דין בכך שהיא התרשלה ואף הפרה את הוראות חוק החוזים חלק כללי, התשל"ג-1973, ולפיכך נתבע ממנה השבת המקדמה אשר שולמה לה בסך של 30,000 ₪, פיצוי בגין נזקים ישירים שנטען שנגרמו למשיב בסך של 55,000 ₪, וכן סך נוסף עבור עוגמת נפש סבל וטראומה, שנגרמו למשיב בסך של 10,000 ₪.

3.לטענת המבקשת, בבקשתה להורות על הפקדת ערובה, עמדה בדרישות הפסיקה שנקבעו לענין זה, שכן המשיב מס' 1, נידון ל – 5 שנות מאסר בפועל, מרצה את עונשו, אינו עובד לפרנסתו וחסר מקום הכנסה קבוע.

בנוגע למשיבה מס' 2 טענה המבקשת, שאין לה כל יד ורגל בתביעה ואין לה כל עילה בתביעה, ולפיכך עתידה להימחק מהתביעה.

אשר על כן טענה, כי מתקיים התנאי הראשון לפיו אין למבקש יכולת כלכלית.

4.בכל הנוגע למבחן השני, שעניינו סיכוי התביעה, טענה המבקשת שסיכויי התביעה נמוכים, שכן לגרסתה התביעה מורכבת משלושה רכיבים, אשר כל אחד בהם אין בו בכדי לבסס תביעה ראויה כנגדה ומדובר בתביעה קנטרנית, שדינה להידחות.

המבקשת אף הוסיפה וטענה, שהמשיב פתח נגדה במסע איומים והטרדות נגדה על חייה ועל חיי בני משפחתה, ולפיכך נאלצה לשנות את אורחות חייה באופן שגרם לה להוצאות כבדות, לרבות שינוי תחום התמחות כעורכת דין ואף מטעם זה, נגרמו לה הוצאות כבדות.

מנגד טענו המשיבים, שדין הבקשה להדחות, שכן תביעתם מבוססת ועיקרה החזרי שכר טרחה ולכן מדובר בתביעה מבוססת, ואין חשש שיברחו לחו"ל ולא ישלמו. כן נטען שהמשיבים עתירי נכסים ואין חשש שלא יהיה ניתן להיפרע מהם במידת הצורך.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתצהירים שצורפו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין אין להורות על חיובם של המשיבים בהפקדת ערובה בגין הוצאות המבקשת ואנמק.

הוראות תקנה 519 (א) קובעות, כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

בהתאם להלכה הפסוקה, בית המשפט אינו מחייב התובע על דרך השגרה בהפקדת ערובה כתנאי לניהול ההליך, אלא לעיתים נדירות, ובנסיבות חריגות בלבד.

כפי שכבר נקבע, אחת ממטרותיה העיקריות של תקנה 519 לתקנות, היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע, כאשר נראה לבית המשפט שסיכויי התביעה קלושים, עם זאת בית המשפט לא יכביד יתר על המידה על מגישי התביעות ויגביל הגישה לבית המשפט, רק לבעלי אמצעים (ראה לעניין זה, ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 705, ע"א 2877/92 אל ליטף נ' מורשת בנימין למסחר בע"מ, פ"ד מז (3) 846, 850 ה-ו).

6.אדרש תחילה לשאלת סיכויי התביעה, בכל הנוגע לעניין הדרישה להשבת שכר טרחה בסך של 30,000 ₪ לא ניתן לומר כי סיכויי התביעה הם גבוהים, שכן לא נסתרה טענת המבקשת, שלשכת עורכי הדין דנה בתלונת המשיב, וקבעה שאין להורות על השבת שכר הטרחה מצדה.

באשר לרכיב השני הנתבע בסך של 55,000 ₪, תביעה להחזר הוצאות נוספות ששולמו על ידי המשיבים, אכן לא צורפו המשיבים כל ראשית ראייה להוכחת הנזק, ואף לא פירטו רכיב נזק זה בצורה מפורטת דיה, ומטעם זה אני סבורה שאכן מדובר בטענה סתמית, אשר ספק אם יש בה בכדי להוות עילת תביעה ראויה.

הרכיב השלישי הנתבע, הינו פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל וטראומה בסך של 10,000 ₪.

לעניין זה טענה המבקשת שמדובר ברכיב הנפסק בתביעות נזקי גוף ובהעדר חוות דעת רפואית, אין בידי המשיבים עילת תביעה ראויה בגין רכיב זה.