שבח ואח' נ' אלבז

פסק דין

בפניי תיק טיפוסי של סכסוכי שכנים הנמשך שנים רבות.

ניסיתי במהלך הדיונים לעורר את הצדדים לפשרה כלשהיא, אך כל נסיונותי לעשות כן לא עלו כדי הצלחה.

עתה, אני אמור ליתן את פסק דיני לאחר דיון שהתקיים ביום 5.9.11 לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי בראיות אשר בפניי, והושמעו סיכומים בגמר הדיון לגופו.

עם תחילת כתיבת פסק הדין ולמרות שהצדדים לא העלו סוגיה זו עלתה השאלה האם בסמכותו של בית המשפט להתערב בסכסוך נשוא הדיון, מפאת הסמכות העניינית ואומר במה דברים אמורים.

הסמכות העניינית – מטרד ליחיד:

"סמכות בית-משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין קבועה בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, המורה כי בית-משפט שלום ידון באלה:

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

לעניין פרשנות התיבות "שימוש במקרקעין" נפסק בע"א 37/59 שמש נ' "מפעל המים" כפר סבא, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן – הילכת שמש) מפי השופט (כתוארו אז) זוסמן: "תביעה בדבר 'שימוש במקרקעין'... פירושה, תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס" (שם, בעמ' 836, וראו גם: ע"א 294/65 ככר הרצל בע"מ נ' גולדברג (להלן – עניין ככר הרצל), בעמ' 112; ע"א 524/63 גולדמן נ' אלגרבלי, בעמ' 79).

עם זאת נפסק כי תביעה שעניינה עוולת המטרד ליחיד, עוולה שהאינטרס המוגן על-ידיה הוא זכות השימוש הסביר של אדם בנכסו, היא תביעה בדבר שימוש במקרקעין. לפי ההלכה אשר נקבעה בפסק-דינו של השופט ויתקון:

"...כלולים בסמכות בית-משפט השלום... כל אותם המקרים, שבהם טוען התובע שהנתבע משתמש בשלו (של הנתבע) בצורה המפריעה לו (לתובע) את השימוש הרגיל וההנאה הסבירה בשלו. אף זוהי תובענה בדבר השימוש במקרקעים" (ע"א 34/56 מילוא, מועדון לסופרים ואמנים נ' סיני , בעמ' 1540).

בית-משפט העליון חזר והבהיר כי הסמכות לדון בתובענה בגין מטרד ליחיד נתונה לבית-משפט השלום, כאשר מתבקש סעד שמטרתו הסרת המטרד (ע"א 107/70 המועצה המקומית באר-יעקב נ' פרמן , בעמ' 595; המ' 703/61 סולל בונה בע"מ נ' בוטבול , בעמ' 2324; ע"א 674/79 מרסל נ' פסג' העצמאות ברמת-גן בע"מ (להלן – עניין מרסל [7]), בעמ' 793; עניין ככר הרצל , בעמ' 111).

בענייננו מבוססת תובענת התובעים בעיקרו , אם בודקים את מהותה, על עוולת המטרד ליחיד, והם מבקשים שמטרד זה יוסר. זוהי תביעה בדבר השימוש במקרקעין, אם כי נלווית לה גם תביעה כספית, ועל-כן היא בסמכות בית-משפט השלום. הילכת שמש מתייחסת רק למקרה שבו הפגיעה היא בנכס שבחלקת התובע, ולא כאשר הסעד המתבקש מתייחס לחלקה אחרת. במקרה זה האחרון הסמכות אינה קשורה למקרקעין אלא נובעת מעילת המטרד ליחיד (ע' אזר "שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס – בית-משפט מחוזי או שלום?" , בעמ' 120).

המסקנה המתבקשת כי לבית משפט זה הסמכות לדון בתובענה לגופה.

אוסיף ואומר כי אכן ניתן גם לראות בתביעה משום הפרת חובה חקוקה או השגת גבול או עוולת רשלנות, נראה לי כי כל אלה הינם כסרח לעילה אשר אני רואה לעילת המטרד, סעיף 44 לפקודת הנזיקין.

באשר למערך העובדתי:

מדובר בדם רע אשר עבר בין התובעים לבין הנתבעת פרק זמן ארוך שנים אשר בו הגיעו הצדדים חזור ושנו לבתי המשפט ולקטטות מילוליות וכן למתן סעד על פי חוק הטרדה מאיימת תשס"ב – 2001, שהופנה לשני הצדדים.

הראיה המרכזית אשר הועמדה בפניי הינה סרטון אשר נקלט במצלמות התובעים אשר ממנו ניתן היה להצביע כי אכן מתבצעת פעולה כנגד המקרקעין אשר בשליטתם, אם כי למען ההגינות גם יצויין כי קיים היה קושי לזהות דווקא את הנתבעת כזאת אשר מבצעת את הדברים אשר מופיעים בסרט. עם זאת, במהלך עדותו וברוב הגינותה ציינה כי אכן מידי פעם היתה לוקחת את הצמח אשר לטענתה עבר לשטחה, ומשליכה אותו לעבר החצר אשר בידי התובעים.

נראה לי כי אין צורך לפרט יתר על המידה טענות אמוציונאליות אשר נאמרו גם לאחר קיום הדיון עצמו, גם על ידי התובעת אשר יצאה תוך הערות בקול רם כלפי הנתבעת וכלפי בית המשפט, כאילו בית המשפט הוא זה אשר גורם לה את "הצרות" הנטענות על ידה, ולפיכך, אתמקד אך ורק בפתרון המשפטי אשר אני סבור כי נכון יהיה לעשות במקרה דנן.

הסעד: