שבו ואח' נ' רחים ואח'

פסק דין

בפני תביעה לפינוי מושכר בהתאם להוראות תקנה 215ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

רקע עובדתי והמחלוקות שקדמו לתביעת הפינוי:

התובעים הם בעלי הזכויות במקרקעין בדרך חברון 162 בירושלים, הידועים כגוש 30288 חלקה 11 (להלן: "המקרקעין"). במקרקעין פועל עסק לרחיצת כלי רכב (להלן: "העסק").

ביום 20.12.10 נחתם הסכם שכירות ומכוחו שכר הנתבע 1 את העסק מהתובעים.

הסכם השכירות נוסח על ידי התובעים ונקבע בסעיף 3 כי:

"תקופת ההתקשרות הינה ל-6 חודשים מיום 1.1.11 ועד ליום 30.6.11. הארכה נוספת של 6 חודשים תהיה בתנאי שצד ב' יעמוד במלוא התחייבויותיו על פי הסכם זה ובתנאי נוסף שרשות מקומית ו/או מוסד תכנון לא יתנה אישור לשינוי ייעוד או מתן היתר בניה, בהפסקת פעילות במקום".

עוד נקבע בהסכם כי דמי השכירות יהיו 13,000 ₪ בתוספת מע"מ וישולמו ללא דיחוי ביום הראשון לכל חודש. על פי ההסכם, הנתבע 1 המציא לתובע המחאה משוכה מחברת א.מ אופק בניה ומסחר, על סך 20,000 ₪, כערבות להתחייבויות השוכרים לפי הסכם השכירות. הנתבע 1 הצהיר בהסכם כי חברה זו נשלטת על ידי אחיו.

הנתבע 4 ניהל את שטיפת המכוניות מטעם הנתבע 1, והנתבעים 2-3 עבדו במקום.

התובעים טוענים כי במהלך תקופת השכירות הראשונה, קרי עד ליום 30.6.11 הפרו הנתבעים שוב ושוב את הוראות ההסכם. לטענת התובעים, החל מחודש מרץ החלו הנתבעים לשלם את שכר הדירה באיחור של עשרה ימים עד שבועיים. הנתבעים טוענים כי שילמו במזומן, בשל דרישת התובעים ועל כן אין הם יכולים להוכיח את מועד התשלום המדויק. יחד עם זאת, הנתבעים מודים כי בחודש מרץ 2011 ההמחאה שנתנו לתובעים סורבה בהעדר כיסוי, ועל כן הם שילמו את שכר הדירה במזומן ובאיחור.

התובעים גם טוענים כי בניגוד לאמור במפורש בהסכם הנתבעים הפעילו את העסק בימי שישי, לאחר כניסת שבת, ואף לא דאגו לפינוי מיכל מי הפסולת, דבר שגרם להצפת השטח של העסק ושל עסקים שכנים. הנתבעים לא התייחסו לטענות אלו בתצהיריהם.

התובעים טוענים כי בשל ההפרות החוזרות ונשנות של ההסכם הם הודיעו לנתבעים, כבר בחודש אפריל 2001, כי לא יוכלו לממש את האופציה האמורה בסעיף 3 להסכם. הנתבעים מצידם טוענים כי הודיעו לתובעים בעל פה על רצונם לממש את האופציה והתובעים הסכימו לכך.

כמו כן, לטענת הנתבעים ביום 27.6.11 הם מסרו לתובעים, במסירה אישית, מכתב שבא כוחם ניסח ובו הם מודיעים על רצונם לממש את האופציה ולהאריך את הסכם השכירות מעבר ליום 1.7.11. התובעים מכחישים כי קיבלו את המכתב האמור.

ביום 1.7.11 בעוד הנתבעים ממשיכים להחזיק בעסק, התובעים הגיעו למקום ופירקו את שעוני המים והחשמל, לקחו את המשאבות, הרסו את הסככה והשילוט וגרמו לנזקים נוספים. התובעים טענו כי נזקקו לנכס במועד סיום החוזה, שכן הם חתמו על הסכם שכירות עם צד שלישי, והיו אמורים לקבל דמי שכירות גבוהים יותר. התובעים צירפו לכתב התביעה את הסכם השכירות שנחתם עם הצד השלישי.

הנתבעים פנו לבית משפט השלום וקיבלו צו למניעת הטרדה מאיימת בהתאם לחוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב - 2001 . בעקבות פניה זו והליכים נוספים ניתן ביום 26.7.11 צו הדדי שאסר על מי מהצדדים להתקרב לצד שכנגד.

אין חולק כי הנתבעים ממשיכים להחזיק בעסק ובעקבות הצווים דלעיל חוברו מחדש למים וחשמל. עוד מוסכם כי מיום 1.7.11 ועד היום לא שילמו הנתבעים לתובעים דבר על חשבון דמי השכירות.

עוד התברר כי הנתבעים לא שילמו את חשבונות החשמל מחודש יולי 2011 ואילך. הנתבעים צירפו לתצהירים קבלה על תשלום החוב ביום 15.9.11, כלומר לאחר הגשת התביעה לפינוי, אך בדיון התברר כי השיק שבאמצעותו שילמו היה ללא כיסוי.

עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים הפסיקו הנתבעים גם לשלם עבור חשבונות המים. לטענת הנתבעים, מונה המים משותף להם ולשוכרים של הנכס הסמוך (שהוא גם כן בבעלות התובעים), והם התרשמו שהתובעים מחלקים את החשבון באופן שרירותי שמקפח אותם.

מכאן שבמהלך תקופת האופציה הנתבעים לא שילמו דבר בגין דמי שכירות, חשמל או מים. התובעים הפקידו את השיק שניתן כערבות, אך השיק לא נפרע. אז גם התברר כי החברה שעל שמה משוך השיק, היא חברה שבבעלותו של מר אבו-סנינה מחמוד, ושהוא כלל לא אחיו של הנתבע 1.

ביום 21.9.11 חברת החשמל ניתקה את זרם החשמל לעסק, ומאותו מועד הפסיקו הנתבעים להפעיל את העסק.