שאלת שמירת הזכות בהסכם גירושין להעלות תביעות עתידיות

1.         התובעת והנתבע נישאו במרץ 76' והתגרשו בשנת 97'. מנשואיהם נולדו שני בנים, שניהם בגירים. ביום 4.5.97 ערכו בני הזוג הסכם גירושין (להלן - "ההסכם") אשר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בחיפה ביום 3.7.97.

התביעה הוגשה למעלה מ- 5 שנים לאחר מכן (2.12.02) ובה עתירה לאזון משאבים עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן - "חוק יחסי ממון").

גדר המחלוקת היא בשאלה המשפטית האם נשמרה בהסכם הזכות להעלות תביעות עתידיות או שמא לא נשאר פתח להתדיינות נוספת וההסכם ממצה וסופי.

הצדדים אמצו הסדר דיוני לפיו לא תשמענה ראיות ובית המשפט יכריע לאחר שיוגשו סיכומי טענות.

לשון ההסכם

2.         הפרק הראשון בהסכם (ס' 1 רבתי) מתייחס לענין החזקת הבנים ותמיכת ההורים בהם לאחר בגירתם. סעיף 2 להסכם כותרתו - שבתון של הבעל - ובו פורטו תנאי מגוריו ומחייתו של הבן הצעיר בתקופת יציאת האב לשבתון.

בהמשך נקבעה חלוקת הדירות שהיו בבעלות הצדדים ונרשמה הסכמה הדדית להעביר, אגב גירושין, חלקו של כ"א באחת הדירות, לרעהו.

סעיפים 4 ו-5 יובאו כלשונם:

"4.       חלוקת יתרת הרכוש המשותף:

הצדדים מסכימים בזאת לחלוקה הבאה של הרכוש המשותף ללא תמורה ולפי הפרוט הבא: