שאלת התישנות תביעה במקרקעין מוסדרים, והמועד לתחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה זו

רקע

1.         פסק דין זה עניינו במספר טענות מקדמיות שהועלו ע"י הנתבעים בתובענה זו, ואשר בהתאם להסכמת הצדדים, תידונה ותוכרענה תחילה, לאחר הגשת סיכומים מטעמם בשאלות אלו. 

2.         רקע הטענות הינו תביעה למתן פסק-דין הצהרתי במסגרתה מבוקש לקבוע כי יש לתקן את רישום הגבולות בין חלקת התובעים לבין חלקות הנתבעים 1 ו-7, ברי מצרא זל"ז, בלשכת רישום המקרקעין, וכן ליתן צו עשה שיורה על תיקון כאמור.

בתמציתה, מתמקדת עילת התובענה בטענה, כי רישום הגבולות נעשה באופן שגוי ובאופן הגורע שטחים ניכרים משטחם של התובעים לטובת שתי חלקות הסמוכות לו, חלקת הנתבע 1 וחלקת הנתבעת 7.

התובעים טוענים בעיקרם של דברים כי הטעות ברישום הגבולות, כפי שהם רשומים כיום, נבעה מביסוס התכנית לרישום על תכנית רישום שיכונים ציבוריים מס' 5/45/17 אשר מדדה את המצב הקיים בשטח, דהיינו, קבעה גבולות על בסיס גדרות שהוקמו ע"י הדיירים בשטח, על אף שאלו הוקמו תוך סטייה מגבולות המגרש המקוריים, וללא התייחסות לתכנית המדידה הבסיסית מיום 2.10.1950, שעל בסיסה הושכרו תחילה המגרשים ונחתמו לאחר מכן הסכמי החכירה.

הגבולות הנכונים, אם כן, לפי שיטת התובעים, הם אלה הנובעים מתכנית המדידה הבסיסית מיום 2.10.1950, לפיה לכל החלקות חזיתות סימטריות, זהות, דבר שפירושו מגרשים שווים, אלא ש"צילום" המצב הפיזי בשטח (הגדרות שהוקמו כגבולות למגרשים) אל תוך תכנית הרישום שהוכנה כאמור על בסיס מצב קיים, הביא לפי הנטען לנגיסות משטח מגרשם של התובעים ולהקטנתו בפועל.

3.         בין התובעים לנתבע 1 התקיים הליך קודם בבית משפט השלום באשדוד, במסגרת ת.א. 1461/02, שעניינו תביעה לסילוק יד שהוגשה ע"י הנתבע 1 ורעייתו כנגד התובעים כאן, לסילוקה של גדר קשיחה שהוקמה ע"י התובעים תוך חריגה וכניסה לשטח מגרשו של הנתבע 1.

התובעים דנן התגוננו בהליך הנ"ל בטענה, כי הגבול הפיזי בין החלקות אינו משקף את הגבול האמיתי והנכון, כפי שאף הוסכם ע"י הנתבע וע"י קודמו, ולפיכך טענו כי יש להותיר את הגדר המוקמת על ידם, והמציבה את הגבול הנכון בין החלקות.

התביעה בהליך הנ"ל התקבלה, בין היתר בהתבסס על ממצאי חוו"ד מודד מומחה שמונה מטעם בית המשפט לבדיקת קו הגבול שבין מגרשי הצדדים.  פסק הדין נשוא התיק הנ"ל חלוט, משנמנעו הצדדים להגיש ערעור על קביעותיו.

4.         כאמור, ולפי הסכמתם הוגשו סיכומי הצדדים בשאלות המקדמיות שלהלן:

א.      התיישנות.

ב.      מעשה בי-דין.

ג.       מניעות מחמת שיהוי וכן טענה להודאת בעל דין בהגשת תכניות התומכות בגרסת הנתבע.

ד.      משמעות חוק רישום שיכונים ציבוריים.

ה.     משמעות סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

ו.         סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה.

תמצית טיעוני הנתבעים

5.         להלן תמצית טיעוני הנתבעים 1, 6 ו-7 בסיכומיהם:

א.      עילת התביעה נולדה עוד בשנות ה-50, בין אם בשנת 1952, מועד בו הוקמה הגדר ובו ידעו כבר התובעים על הסטייה הנטענת והשטח החסר כתוצאה מכך, ובין אם במועד אחר בתחילת שנות ה-50 עם בניית השכונה, מאחר ועילת התביעה מבוססת על תשריט משנת 1950, ששימש לפי הטענה כבסיס להסכם רכישת הזכויות בקרקע. בהתאם לסיפת סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, עומדת טענת התיישנות גם בתביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים מקום שניתן היה לטעון טענה זו לפני תחילת חוק המקרקעין (1970), ולפיכך, התיישנה התביעה לאחר שחלפו מעל ל-15 שנה מהולדת העילה ועד לחקיקת החוק (המקרקעין טרם הוסדרו באותה עת).