שאלת היוון זכויות עתידיות במסגרת חלוקת רכוש בין בני זוג

הצדדים שלפנינו התגרשו ביום 2.2.2010 בג"פ כדמו"י, והשאירו את אופן חלוקת הרכוש לדיון שיתקיים לאחר סידור הגט. לאחר סידור הגט התקיים דיון בתאריך 22.2.2011. בדיון התגלע ויכוח בין הצדדים על מועד הקרע לצורך איזון המשאבים. ביה"ד החליט שמועד הקרע הוא יום הגשת התביעה על ידי הבעל - בתאריך 12.7.09. לאור החלטה זו ולאור הסכמת הצדדים לחלוק את רכושם וזכויותיהם על בסיס חוק יחסי ממון נשלחו הצדדים לנהל מו"מ תוך 60 יום כדי לגבש הסכם בענייני הרכוש והזכויות. במהלך פרק זמן זה ולאחריו העלתה האישה דרישה להיוון זכויות עתידיות המגיעות לה מהבעל במסגרת ההסכם. אולם, מאחר שהבעל סירב לדרישה זו ומטעמים נוספים המו"מ לא צלח, והוזמנו לדיון לשמיעת טענות ולהכרעת ביה"ד. בדיון שהתקיים ביום 18.9.2011 העלתה האישה וב"כ טענות מספר ובכללן הדרישה להיוון זכויות עתידיות. הצדדים נדרשו להגיש את סיכומיהם בכתב וכך עשו. ביחס לשאר טענותיה של האישה וטענות הבעל קיימת התייחסות בסיכומו של פסק דין זה, ולא ראינו צורך לצרף להם נימוקים. הנימוקים דלהלן מתייחסים לדרישת האישה להיוון זכויות עתידיות.

לאחר העיון בסיכומים ולאחר בחינת הסוגיא הן בהיבט ההלכתי והן בהיבט המשפטיהאזרחי, ביה"ד דוחה את תביעת האישה, והאישה זכאית לממש את המגיע לה מזכויותיה העתידיות של הבעל אך ורק לאחר שייגמלו הזכויות בבוא העת.

באופן כללי, הצורך לדון בדרישת האישה אף שלכאורה אין לה מקום כלל, היא משני תחומים: האחד - בתחום הקניינימשפטיהלכתי, והשני - בתחום ההלכתי הנוגע לצורך לייצר התנתקות מוחלטת בין בני הזוג עקב הגירושין ולהימנע ככל האפשר מהשארת ספיחים המקשרים בין הצדדים.

א. נברר תחילה את התחום הקניינימשפטיהלכתי.

בפשטות ניתן לדחות את התביעה להיוון - מאחר שגם לבעל עצמו הזכויות כעת אינם בנותמימוש, לא יכולה האישה לדרוש לחלוק מה שאין לבעל. (מאחר שהבעל אינו רשאי לדרוש את היוון זכויותיו העתידיות מול החברה המשלמת, מהיכן תבוא זכות זו לצד שכנגד.) בשולי הדברים הללו יצוין שלעת עתה בעל הזכויות (החוסך בפנסיה צוברת או העובד בפנסיה תקציבית) הוא היחיד שיכול לעמוד מול החברה המשלמת ולא בן זוגו, אף כאשר בן הזוג שותף בזכויות עקב פסיקת ערכאה שיפוטית. משמעות השיתוף של בן הזוג הוא מול בעל הזכויות ולא מול החברה המשלמת. לפי הידוע לנו, ועדה ציבורית פועלת כדי לשנות מצב זה ולהקנות לבן הזוג את הזכות לעמוד מול החברה המשלמת ביחס לחלקו היחסי בזכויות (הוגשו הצעות חוק בנושא שלא נחקקו עדיין). אם מגמה זו תמומש הרי שבן הזוג יהיה זה שיעמוד מול החברה המשלמת באשר לחלקו היחסי ואף יוכל לממש כל זכות שקיימת לו - אם זה היוון במענק חדפעמי או בהעברת זכויות לקרן פנסיה אחרת וכדו', ואם כך יהיה - יתייתר את כל הדיון בנושא שלפנינו. אולם כאמור, לעת עתה - בפשטות - לתביעה להיוון אין אחיזה, אבל נראה שיש לבעל דין מקום לחלוק, ולכן באים הנימוקים דלהלן.

ב. לאחר ההסכמה העקרונית של הצדדים לחלוק את הזכויות העתידיות שנצברו במהלך נישואיהם, יש לראות באישה כשותפה בזכויות אלו אף שאינם רשומים על שמה. מעתה, יש לבחון האם במסגרת חלוקת השותפות הזו האישה יכולה לדרוש את היוון הזכויות המגיעות לה. היוון הזכויות ותשלום חלקה של האישה יפרק את השיתוף בזכויות. לכאורה ההיוון הוא הדרך היחידה לפרק את השותפות. העדר תשלום חלקה היחסי של האישה על ידי ההיוון מחזיק לכאורה את האישה כשותפה בעל כורחה בזכויות אלו יחד עם הבעל. עיקרוןעל בכל שותפות הוא שאי אפשר להחזיק שותף בעל כורחו לאחר סיום השותפות, והוא רשאי לדרוש את פירוקה, וממילא יש למצוא את הדרך הראויה והצודקת ביותר לעשות זאת . אשר על כן, מאחר שעם פקיעת הנישואין הסתיימה השותפות בכל נכסי בני הזוג יכולה האישה לדרוש את פירוקה של השותפות הרכושית כעת, ועקב הסכמתם היא כוללת גם את הזכויות העתידיות. כך, בדרך משל, כשמגיעה השותפות לסיומה בעסק משותף, לא יכול צד לעסק לעכב את פירוק השיתוף ולהציע לצד הדורש את הפירוק לחלוק עמו ברווחיו העתידיים של העסק כשימומשו. הצדשכנגד רשאי לדרוש את הפירוק עכשיו, כפי שהעסק שווה עתה ולא להמתין למימוש רווחים. (וראו להלן שגם לכך יש סייגים.)

בפסק דין שניתן על ידי ביה"ד האזורי בנתניה בתיק מס' 1887-24-1 פלוני נ' פלונית דחה ביה"ד את התביעה להיוון כשהטענה ההלכתית המרכזית היא שתביעת ההיוון היא לכל היותר דומה לדרישה מהלווה לפרוע את חובו לפני זמן הפירעון, בהתחשב בהפחתת החוב לשווי העכשווי של החוב, ומאחר שברור שאי אפשר לחייב את הלווה לפרוע בטרם עת, וכפי שצוטטו מקורות לכך בפסק הדין הנ"ל, כך גם אי אפשר לדרוש מבעל הזכויות לשלם את חלקו המהוון של הצד שכנגד. בפסק הדין הנ"ל האריכו להוכיח שהתביעה להיוון זכויות היא עוד יותר גרועה מתביעה להקדים את זמן הפירעון בהלוואה וכפי שמפורט היטב בפסק הדין הנ"ל. אולם במחילת כת"ר אף שאנו מסכימים למסקנה לדחות את התביעה, מכל מקום אין הדמיון לפירעון מוקדם של הלוואה עולה יפה. בעל הזכויות בנדו"ד לא מופיע ככזה שחייב לצד שכנגד אלא כשותף עם הצד השני. הדרישה היא לפרק את השיתוף על ידי ההיוון, ולא לפרוע חוב שכביכול חייבים לו בטרם עת. וכאן עולה השאלה, האם הדרישה לפירוק שיתוף יכולה לכלול גם את היוון הזכויות וחלוקתם.

ג. אולם, לענ"ד נראה שניתן לדמות את השאלה שלפנינו לחלוקת שותפות בשטרי חוב שעדיין לא נפרעו, וכלהלן.

בשו"ע חו"מסי' קעו סעיף כ איתא "היה להם (לשותפים) חוב אצל אחרים, אינו יכול לומר לחבירו: לא נחלק עד שנגבה כל חוב שיש לנו, אלא חולקים, וכשיפרעו החובות יטול כל אחד חלקו". הוסיף ברמ"א: "או יכולין לחלוק השטרות בשומת בית דין" (או בגוד או אגוד, ראה להלן על פרט זה), ובפשטות כוונת הרמ"א לומר, שאף יכול לכוף את חלוקת השטרות על ידי שומא. זאת אומרת, לשום את שוויין העכשווי בטרם הפירעון ולפי שומא זו לחלוק את השטרות, ולא להמתין עד שיפרעו החובות דאי מיירי בהסכמה מאן מעכב. כך נראה גם ממקור הדברים שהוא מדברי הרא"ש בתשובה כלל צ"ח סי' ז' ששם מיירי שאחד מהשותפים דורש חלוקה בשטרי חוב שעדיין לא נגבו והשני מעכב את החלוקה עד לגבייתם בפועל, ועל כך קאמר הרא"ש "כי חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות", ולכן כתב את אפשרות חלוקת שטרות על ידי שומת בית דין לפי ערכם העכשווי של השטרות, עיי"ש.

ואמנם, בבית יוסף שם כתב בתחילה שמדברי הרמב"ם משמע שחולק במה שכתב ו"כשיפרעו החובות יחלקו" דמשמע אבל לא לפני כן, אבל בבדק הבית שם חזר וכתב, שאפשר שגם הרמב"ם מודה אלא שכתב שאין אחד יכול לעכב את חלוקת שאר נכסי השותפות עד לגביית השטרות שהרי ניתן לחלקם כשייפרעו, אבל אין כוונת הרמב"ם לומר שאין דרך לחלקם על ידי שומתם העכשווית דאיהו לא נחית לדון בכך כלל, עיי"ש . ולפי זה אף בזכויות עתידיות אפשר לתבוע את חלוקתם אף בטרם מימושם לפי ערכם העכשווי. אבל זה אינו, שגם אם נשווה את נידון דידן לדין זה, זהו דווקא כשיש כמה שטרות וחולקים בשומתם אלו כנגד אלו, וכל אחד מקבל חלק מהשטרות ויצטרך לדאוג לפירעונם אבל אין מקום לחייב את אחד מהצדדים להוציא מכספו המזומן לצורך החלוקה כנגד שומתו העכשווית של שטר שעדיין לא נגבה. ואכן, במקרה שלפנינו אם באנו לחלוק זכויות עתידיות על ידי היוונם (דהיינו שוויים העכשווי) זהו דווקא אם היינו חולקים זכויות אלו כנגד אלו וכל אחד היה מקבל את חלקו כזכויות ללא דרישה לתשלום כספי במזומן מהבעל תמורת חלקה של האישה בזכויות, ואז היה מקום להיעתר לדרישה זו. מה שאין כן בנדו"ד שדרישת האישה להיוון משמעה שהבעל ישלם במזומן את חלקה של האישה בזכויות העתידיות והוא יזכה בחלקה של האישה כזכויות עתידיות, זאת לא שמענו מהדין הנ"ל. ולכן בנדון השו"ע שם התייחס לחלוקת שטרות ולא לשטר בודד, שהרי אם נחלוק אותו בשומתו העכשווית יצטרך האחד לשלם במזומן לצד השני תמורת חלקו, וזה לכאורה לא מסתבר כלל.

ד. הרמ"א הנ"ל הוסיף עוד אפשרות לחלוק החובות על ידי דינא דגוד או אגוד, דהיינו, שיאמר המבקש לחלוק או אני אשלם את מחצית שוויים העכשווי ואזכה בהם לבדי או שאתה תשלם לי ותזכה בהם לבדך. ודין זה שייך אף בשטר אחד. כך נראה מדברי הבית יוסף שם שדייק כן מדברי הרא"ש שכתב שאם אין בחובות כדי חלוקה חולקין בגוד או אגוד, ותמה הב"י איך יש ציור שאין בחובות כדי חלוקה, הלא די בפרוטה לכל אחד ותירץ דמיירי בשטר חוב אחד שאי אפשר לחולקו, וכך אכן כתב בשו"ע במפורש בסי' ס"ו סעי' מ"א, וזה לשונו: "שותפים שבאו לחלוק, ויש להם שטרות, ישומו בית דין כל השטרות לפי שוויין, כל אחד לפי קירוב הזמן וריחוקו, ולפי נכסי הלוה ואלמותו, ויחלוקו. ואם הוא שטר חוב אחד, יכול כל אחד לומר: גוד או אגוד,עיי"ש. הא קמן שיש אופן לחלוק זכות עתידית כבר עתה על ידי שומא עכשווית של הזכות, בדרך של גוד או אגוד. אבל אפשרות זו לא שייכת בנדו"ד שכן דינא דגוד או אגוד שייכת רק כאשר היא הדדית, ואילו הייתה האישה אומרת מאחר שאיני רוצה עסק אתו יותר - או שהוא ישלם את ההיוון של חלקי ויישאר בזכויות או שאני אשלם את חלקו בזכויות העתידיות (היחסיות לתקופת הנישואין) ואזכה בזכויות בשלמות היה מקום לטענה שכזו להישמע. אבל המניע לתביעת האישה שעומדת לפנינו הוא רצונה של האישה בכסף מזומן עכשווי, ולא להמתין לפדיון הזכויות בעתיד הרחוק, וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון.

ויתרה מזו, כמדומני בנדו"ד איך שלא יהיה, האישה לא יכולה להיות בעלת הזכויות הרשומה, ואם כן האפשרות שהאישה תקנה את זכויות הבעל לא קיימת. כל דין זה של גוד או אגוד שנועד לאפשר חלוקה כשהחלוקה המעשית לא קיימת הוא רק כאשר היישום שלה יכול להיות הדדי. בנדו"ד, שרק הבעל יכול בעצם לשלם את חלקה של האישה, לא שייכת אופן החלוקה של גוד או אגוד. עיין בשו"ע חו"מ סי' קע"א סעי' ו' שאם התובע את החלוקה אינו רוצה לקנות את חלקו שלה אחר או שאין לו מעות לקנות, אינו יכול לכוף את חבירו לחלוקה על ידי שחבירו יקנה את חלקו, וכל שכן לשיטת הרא"ש המובאת שם, שכל שאין יד שניהם משגת לקנות את חלקו של האחר (גם הנתבע לחלוקה) ליתא לדינא דגוד או איגוד.

בנדו"ד, שהמגבלה של האישה לקנות את חלקו של הבעל היא בתקנות החברה המשלמת, זה גרע טפי. ראה בשו"ת שואל ומשיב מהדו"א סי' פ"ה בדין מי שהוריש חנות לבנו וחתנו והתנה שחתנו לא יוכל למכור את חלקו ועתה תובע הבן גוד או איגוד, ודעתו של השו"מ נוטה לומר שאף שקיי"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ם שאין צריך יד שניהם משגת והעיקר זה התובע, מכל מקום בנידון דידיה שהמניעה מלמכור היא מעיקר הדין שאין לו זכות כזו, בכה"ג לכולי עלמא לא שייך דינא דגוד או איגוד. ואם כן בנדו"ד שהמניעה להעביר את הזכויות היא בתקנות החברה המשלמת, בכל גוונא לא שייכת אפשרות החלוקה על ידי גוא"א. ואכן אם היה מדובר בזכויות שניתנות להעברה, ייתכן שכל צד יכול לתבוע את החלוקה על ידי גוא"א.

ה. אבל נראה שיש לדחות את הדרישה להיוון מטעם נוסף.

בנתיבות המשפט שם סי' קע"ו סק"מ כתב שהשו"ע הנ"ל מיירי רק בשטרות שכבר הגיע זמן פירעונם ועדיין לא נגבו אבל אם לא הגיע זמנם הרי זה כסחורה שלא הגיע זמנה למכור שאנו רואים את סיום השותפות כשיגיע זמן הסחורה כמובא שם בסעי' וה"ה ביחס לפירעון שטרות שסיום השותפות הוא בהגיע זמן הפירעון . לפי דברי הנתיבה"מ יוצא - אם רואים אנו את בני הזוג כשותפים בזכויות הרי שיש לראות את סיום השותפות בהם רק בזמן היגמלם. זאת אומרת, גם אם נראה את צבירת הזכויות במהלך העבודה כצבירה משותפת, הרי מאחר ששני הצדדים יודעים שהזכויות יבשילו רק בשלב מאוחר יותר, הרי זה כאילו הם מסכימים מלכתחילה שסיום השותפות בזכויות אלו לא יהיה עם פקיעת הנישואין אלא עם היגמלם של הזכויות. ועיין עוד נתיבות המשפט חידושים סימן סו ס"ק צ"ג שכתב "ונראה דדוקא בשטרות יכול אחד לכוף לחבירו לחלוק, כיון שיכול להקנותו לחבירו בקנין, אבל חובות בע"פ שאינן נתפסין בקנין, אין יכול לכופו על החלוקה. אמנם לקמן סימן ק"א בש"ך ס"ק ג' מבואר דבחלוקת ב"ד א"צ קנין בשטרות, א"כ אפילו בחובות בע"פ יכול לכופו לחלוק, דבחלוקת ב"ד א"צ קנין. ולפי זה היה מקום לומר, שמאחר שהזכויות המדוברות בנדו"ד, אינם ניתנות להעברה אף לא על ידי ביה"ד, אם כן, לא שייכת בהם כפייה לחלוקה עכשווית בטרם היגמלם.

ו. זאת ועוד, נחלקו האחרונים האם איתא לדינא דגוד או אגוד בשטרי חוב שאמנם הרמ"א הנ"ל סתם שיש דינא דגוד או אגוד בחובות, אבל בסי' קע"א סעי' י"ד כתב הרמ"א יש אומרים דאין דין גוד או אגוד רק בדבר שהגוף שלהן, אבל במשכנתא או כדומה, שעתידין לגבות מעותיהן, אין אומרים: גוד או אגוד, רק חולקין המעות ומקורו ברבינו ירוחם ומתשובת רמב"ן, עיין שם. וסברת הדברים היא שכל דינא דגוד או אגוד הוא תקנת חכמים מאחר שאין אפשרות לחלוק את השותפות בדרך רגילה, אבל בחוב שעתיד להיפרע אין צורך בכך אלא יחלקו המעות כשייגבו בהגיעם זמנם להיגמל, והרי במעות יש דין חלוקה - עיין הגר"א שם ס"ק נ"ט שכן כתב הרמב"ם בטעם דברים, ותמהו האחרונים על סתירה זו בדברי הרמ"א, עיין בסמ"ע שם ס"ק צ"א שכתב שרק במשכנתא כתב הרמ"א שיש אומרים שליתא דינא דגוד או אגוד שהמשכנתא בידם אבל בחוב רגיל ליכא מאן דפליג שאמרינן גואא"ג. ובש"ך שם ס"ק קל"א תמה על הסמ"ע וכתב שאדרבא איפכא מסתברא עיי"ש, והסיק בש"ך שם שבכל גוונא איתא לדינא דגוד או איגוד בחובות, אבל מאידך גיסא בט"ז בסי' קע"א כתב שליתא לדינא דגוד או איגוד בחובות מאחר שעתידים להיפרע ולהיות מעות יחלקום אז. ואם כן מידי ספיקא לא יצאנו.

מעבר לכל הנ"ל נראה בעיניי שמאחר שכל הבסיס המשפטי לדרישת ההיוון הוא הצורך בפירוק השותפות, וכאמור לעיל, גם כאשר אין בשותפות כדי לחלוק את הרכוש המשותף בחלוקה ממשית תיקנו חז"ל אופנים נוספים כמו גוד או איגוד או חלוקה לימים וכדו', אולם הטעם לכך הוא רק מחמת שאי אפשר לכפות על צד לשותפות להמשיך ולנהל את הרכוש המשותף על ידי השותפים לאחר סיום הזמן הקצוב לשותפות או מהטעם שהשותף לא נוח לו או שאינו נאמן עליו או שהוא רוצה לנהל את רכושו לבדו, וכדו', כפי שמבואר ברא"ש שהוזכר לעיל. נימוקים מעין אלו אינם שייכים בשותפות בזכויות פנסיה וכדו' שמנוהלים על ידי צד ג' ולא על ידי השותף השני. בהעדר נימוק של ממש לצורך בפירוק השותפות מעבר לרצונה של האישה להפוך את הזכויות העתידיות לכסף נזיל, אין מקום לחייב את השותף האחר לפרק את השיתוף שלא בדרך הרגילה של חלוקת נכסים משותפים, ולתבוע את חלקו הזכויות בדרך של היוון.

אשר על כן, בהצטרף כל הנ"ל נראה ברור שעפ"י ההלכה הקנייניתמשפטית אין מקום להיעתר לדרישת האשה ולחייב את הבעל לחלוק את זכויותיו על ידי היוון עכשווי.

ז.          התייחסנו עד כה להיבט ההלכתי קנייני שעולה ממנו שאין מקום לתביעת ההיוון, ונראה שמסקנה דומה עולה גם מההיבט המשפטיהאזרחי הנהוג בארץ. ביה"ד האזורי בנתניה בתיק מס' 1887241 פלוני נ' פלונית הנ"ל סקר בנימוקי פסק דינו את הצדדים השונים של הסוגיא במקורות המשפט האזרחי ואין צורך לכפול כאן. כך גם בסיכומיו של הבעל הובאו פסיקות הדוחות את דרישת ההיוון בזכויות .