שאלת בטלות מתנה ומי מוחזק בכתובה

לפנינו ערעור של האשה על אי חיוב הבעל בגט.

הצדדים גרושים.

לכאורה אין מקום לדיון מאחר והצדדים כבר התגרשו, אלא שב"כ המערערת טוען שיש נפקא מינה בחיוב הגט לגבי דירת הצדדים וכפי שיבואר, וכן לגבי חיוב כתובה.

א) טענת ב"כ האשה כי אבי האשה התחייב לתת לזוג דירה, ואכן הוא קנה כפי שהתחייב כשנה אחר נישואיהם. החוזה נרשם ע"ש שני בני הזוג.

טענתו, כיון שבעת שנתן את המתנה, דהיינו בעת ששילם בעבור בני הזוג, הוא לא ידע כי אין הבעל מתנהג עם בתו כמנהג גוברין יהודאין, על כן מן הדין המתנה צריכה להיות מבוטלת, כדין מי שנתן מתנה לחברו שחשב שהוא אוהבו ונתברר כי כבר בשעת המתנה המקבל הוא שונאו, ועל כן יש לגרוע את שם הבעל מהדירה שנקנתה ע"ש בני הזוג.

לטענת ב"כ המערערת נודע לאב על התנהגות חתנו רק לאחר מספר שנים, כאשר סיפרה לו הבת על התנהגותו.

לדברי ב"כ האשה הוכח שהבעל לא התנהג כראוי.

הבעל - הגרוש הכחיש מכל שהתנהג התנהגות שאינה הולמת.

עיקר הוכחת ב"כ האשה היא מהקלטות יזומות שהקליטה האשה את הבעל וכיון שהבעל הודה בדיון שרוב הנאמר בהקלטות הוא אמת, ועל כן ניתן ללמוד מהם לדבריו, שהבעל הודה בהתנהגות בלתי הולמת אשר בגינה ניתן לחייב בגט, וביה"ד האזורי טעה בכך שלא נתן את המשקל הנכון "להודאת" הבעל.

ב) לטעמינו אין בהודאה זו כדי להוציא ממון.

עיין תשובת רע"א (ביטון) ח"ד סי' נז בנדון הודאה שניתנה בבי"ד ולא בינו לבינה ושם ההודאה היא  מפורשת ואעפ"כ לא חייב הרע"א במתן גט.

בנדון הרע"א טענה האשה על מכות אכזריות "וע"י בירור גמור שרצה להורגה" האשה הראתה סימנים כחולים בזרועותיה, והעידה משרתת על מכות אכזריות ועל ניסיון הבעל להכותה מכות רצח. הבעל לא הכחיש והודה במכות. ורע"א דן כיון שהמשיכה לחיות עמו, הרי שמחלה על המכות הראשונות, ואילו על מכות האחרונות נאמן הבעל במגו שהיא זו שהתחילה להכותו. "אבל להוציא ממנו ממון אני מסתפק".

הבית מאיר בשו"ת סי' ג השיב לרע"א כי ניתן לחייב כתובה, ואין מקום לטענה שהיא התחילה, ולענין זה נאמנים גם פסולי עדות, ועל כן יש מקום לחיוב כתובה וגט.

מכל מקום, אף הבית מאיר לא דן אלא בהודאה מפורשת של הבעל ולא בהודאה שממנה ניתן ללמוד על הודאה על התנהגות בלתי הוגנת, ובודאי שאין ניתן להוציא על פיה ממון.

ג) גם אם נצא מתוך הנחה שאכן הוכח כי הבעל לא התנהג כראוי לא נראה שניתן לבטל את המתנה שכבר ניתנה.

תחילה נציין לביצה כ א: ההוא גברא דאמר להו: הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני, ולנסיב ברתי. אמר רב פפא: ארבע מאה שקיל, וברתיה, אי בעי נסיב, אי בעי לא נסיב.

הרי שאין הולכים במתנת נישואין אחר אומדנה.

ד) ואף שהלכה פסוקה היא רמ"א רז ד "דמתנה דברים שבלב הוי דברים", ואף שהנותן מתנה לחברו ונעשה שונאו , מתנתו קיימת, אולם אם נתברר שכבר היה שונאו מתחילה מתנתו בטלה.

עיין שו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א סי' קמא הובא בפ"ת אבן העזר צט ס"ק  ז בנידון מתנות קרקע שנתן הבעל לאשה ולא ידע שהיא חולת נכפה שמסוכנת לו, שאין להוציא ממון מיד המוחזק ואם היא מוחזקת יש לבצוע, וכתב -