שאלה בעניין החלת הכלל בדבר קירבה משפטית אינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי

           זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע 2281/06 (כב' הנשיאה מ' ארד) שבו נדחתה בקשתה של המבקשת לערער נגד החלטת בית משפט השלום בירושלים שלא לעכב את הליכי ההוצאה לפועל נגד המבקשת.

1.        נגד בעלה של המבקשת (להלן: הבעל), שהוא על-פי טענתה, בעל הזכויות בבית המגורים שבה היא מתגוררת עם ששת ילדיה הקטינים בירושלים (להלן: בית המגורים),  ניתן פסק דין, שהפך לחלוט, המורה לו להתפנות ולסלק ידו מבית המגורים ומן המגרש שעליו הוא עומד. בפסק הדין נקבע, בין השאר כי הבעל פלש לבית המגורים שבו אין לו כל זכויות, וכי בעליה של חלקת המקרקעין שעליה מצוי בית המגורים הוא המשיב. בעקבות פסק הדין פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל לפינוי משפחתו של הבעל מבית המגורים. עם פתיחת הליכים אלה, הגישה המבקשת תביעה נגד המשיב שבה עתרה לקבלת צו מניעה קבוע שימנע את פינויה מבית המגורים. במסגרת תביעתה, טענה המבקשת כי בית המגורים היה בבעלות משפחת הבעל "מאז ומעולם" וכי היא מתגוררת בו מאז הכירה את בעלה לפני כשבע עשרה שנה. עוד טענה המבקשת כי היא מחזיקה בבעלות משותפת בבית המגורים מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג ומכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). לחילופין טענה המבקשת, כי היא ברת רשות בבית המגורים. עם הגשתה של תביעה זו פנתה המבקשת לבית משפט השלום בירושלים בבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

2.        בית משפט השלום (כב' השופט ד' מינץ)  דחה את בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל, תוך שהוא קובע כי היות שגם לגרסת המבקשת זכויותיה בבית המגורים נובעות מזכויות הבעל וטפלות להם, הרי שמשנקבע בפסק הדין בעניינו שאין ולא היו לבעל כל זכויות בנכס, כובלת הכרעה זו גם את המבקשת. בית המשפט הוסיף ודחה את טענתה של המבקש לבעלות משותפת מכוח חזקת השיתוף, זאת מן הטעם שנישאה לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בשנת 1974,  ואת טענתה כי היא ברת רשות בבית המגורים, לאחר שבית המשפט מצא כי הטענה נטענה באופן סתמי ובלא שניתנו לה כל סימוכין. בעניין זה דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי המשיב שתק לאורך שנות ישיבתה בבית המגורים וכי בשתיקתו יש משום הסכמה לישיבתה בנכס, זאת בקביעתו כי לאורך השנים התנגד המשיב בחריפות לכך שהבעל ומשפחתו יתפסו חזקה בבית.

3.        על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי. את החלטתו לדחות את בקשת המבקשת נימק בית המשפט בכך שהמבקשת לא עמדה בנטל להצביע על קיומה של עילת תביעה לכאורית, הנדרשת לשם קבלת סעד זמני בתביעה למתן צו מניעה קבוע, זאת לאחר שדחה את טענותיה של המבקשת, אחת לאחת. בית המשפט קבע כי קביעתו של בית המשפט השלום בפסק דינו בעניין הבעל, שהפך לחלוט, כי לבעל אין זכויות בבית המגורים, יוצר מעשה בית-דין בשל היותה של המבקשת ביחסי "קירבה משפטית" עם הבעל. לאור זאת, קבע בית המשפט, כי המבקשת מנועה מלטעון טענות ביחס לאופן ניהול ההגנה על-ידי הבעל. עוד קבע בית המשפט כי טענותיה של המבקשת לזכויות בבית המגורים מכוח חזקת השיתוף או מכוח חוק יחסי ממון נטענו באופן סתמי וללא פירוט, וכי ממילא דינן להידחות לאחר שנקבע כי הבעל נעדר כל זכות בבית המגורים. בעניין זה הוסיף בית המשפט וציין כי חזקת השיתוף לא חלה בעניינה של המבקשת, הואיל ונישאה לבעלה לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, שאף הוא לא חל במקרה דנן היות שבית המגורים שבו מדובר היה שייך לבעל עוד לפני נישואיו למבקשת. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המבקשת בדבר היותה ברת רשות לאחר שמצא כי אף היא נטענה בעלמא וללא פירוט ולאור העובדה כי המבקשת לא טענה כי מדובר ברישיון בתמורה, ומכאן שאף אם הייתה המבקשת ברת רשות מכללא, אין בכך כדי למנוע את פינויה מן הבית. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

4.        בבקשתה טוענת המבקשת, כי ההליך שבסופו נקבע כי הבעל נעדר זכויות בבית המגורים, נוהל כולו על-ידי הבעל, אשר שהה חלק ניכר מן הזמן בכלא וניהל משם את ההליך ב"שלט רחוק" ובאופן רשלני. לדידה של המבקשת, לאור חוסר מעורבותה בהליך המשפטי שנוהל נגד הבעל, ואף אי ידיעתה על עצם קיומו, לא זכתה המבקשת שיהיה לה "יומה בבית המשפט", ומכאן שאין מתקיימת בינה ובין הבעל "קירבה משפטית" שיהיה בה כדי לכבול את המבקשת בתוצאת פסק הדין נגד הבעל לאור הכלל בדבר "מעשה בית דין". בהקשר זה טוענת המבקשת, כי שאלת התנאים והכללים לקיומה של "קרבה משפטית" בנוגע לקיומו של "מעשה בית דין" טרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה ויש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.  עוד טוענת המבקשת, כי עומדות לה זכויות עצמאיות משלה בבית המגורים, הן מכוח חוק יחסי ממון והן מכוח החזקתה בבית המגורים בכל התקופה שבה התנהלה התביעה נגד הבעל. לבסוף טוענת המבקשת, כי ישיבתה בבית המגורים ב-17 השנים האחרונות בלא שהמשיב ערער על כך או ביצע פעולה נגדה, כך לטענת המבקשת, מקנה לה רשות בלתי הדירה בבית המגורים.

5.        בתגובה לטענות אלה, טוען המשיב, כי המקרה דנן אינו מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים באופן המצדיק מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". לדידו, שאלת "הקרבה המשפטית" שעליה השליכה המבקשת את יהבה זכתה זה מכבר לדיון מקיף בפסיקה ואינה מצדיקה מתן רשות לערער. עוד מוסיף הוא כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. לעניין זה מפנה המשיב להחלטתו של בית משפט השלום בעניינה של המבקשת, שלפיה לא הוכיחה המבקשת את הזכות שבשמה דרשה את צו המניעה הזמני, זאת משזכותה יונקת מזכותו של הבעל שלגביו נקבע כי אין לו כל זכויות בנכס, ולהחלטתו של בית המשפט המחוזי שאישר קביעה זו. עוד טוען המשיב כי בדין נדחו טענותיה של המבקשת לזכות מכוח חזקת השיתוף ומכוח חוק יחסי ממון. לטענתו, חזקת השיתוף אינה חלה בענייננו היות שהמבקשת נישאה לבעל לאחר שנת 1974, ואילו חוק יחסי ממון אינו חל לאור העובדה שאף לפי טענת המבקשת עצמה, מדובר בענייננו בנכס שהיה שייך לבעל עובר לנישואין ומכאן שלפי סעיף 4 לחוק, אין בעצם קיום הנישואין כדי להקנות למבקשת זכויות באותו הנכס. לעניין טענת המבקשת כי היא ברת רשות מכללא בדירת המגורים, טוען המשיב, כי טענה זו לא לוותה בהסברים שיבארו את פשר מתן הרשות מכללא או שיבהירו כיצד זה מדובר בזכות בלתי הדירה, כשאין חולק כי המבקשת לא שילמה בעבור השימוש במקרקעין השייכים למשיב, שעליהם מצוי בית המגורים. את דבריו חותם המשיב בציינו כי הציע למבקשת להגיע להסדר לפינויה מן המקרקעין אך היא בחרה לדחות את ההסדר המוצע. לדברי המשיב, גם כיום מוכן הוא לשקול הסדר שכזה עם המבקשת ככל שתובא בפניו הצעה לפינוי תוך זמן סביר ותוך מתן ערבויות מתאימות שיבטיחו את עמידתה של המבקשת בהתחייבותה להתפנות.

6.        לאחר שעיינתי בבקשה ובחנתי לעומקן את החלטות הערכאות הקודמות בתיק זה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כשם שצוין, בקשה זו מופנית לבית משפט זה לאחר ששתי ערכאות קודמות דנו בבקשות באותה הרוח שהוגשו על-ידי המבקשת. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת הנידונה בתיק (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

           לטענת המבקשת, לא נקבעה בבית משפט זה הלכה בשאלת התנאים לקיומה של "קרבה משפטית". עיון בפסיקתו של בית משפט זה, ובכלל זה בפסיקה אשר הובאה על ידי המשיב, מעלה כי שאלה זו נידונה זה מכבר על ידי בית משפט זה ואף במקרים שעובדותיהם דומות לעובדות שבענייננו. בפסקי דין אלה נקבע כי מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם מי מבעלי הדין, מנוע מלשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין חלוט שניתן על-ידי בית משפט מוסמך (ראו למשל: ע"א  3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511 (2004) (להלן: עניין מלמד)). בעניין מלמד נותחו גם הקריטריונים להחלת הכלל בדבר קירבה משפטית ונקבע כי-

"מושג "הקרבה המשפטית" גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי, מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה-בית-דין גם מי שלא השתתף בהליך, וזאת מחמת הזיקה - "קרבת העניין" - בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין. שאלת התקיימותם של יחסי "קרבה משפטית" נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה, בהתאם לטעמים העומדים ביסוד העקרון בדבר מעשה-בית-דין" (שם, בעמ' 520).

           קריטריונים אלו יושמו במספר פסקי דין שניתנו בבית משפט זה (ראו למשל: רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מינהל מקרקעי ישראל תק-על 2006(3) 2562; רע"א 5457/06 עטיה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות המרכז הרפואי ע"ש רמב"ם, תק-על  2006(3) 2562). ניתן אמנם לטעון כי  המקרה דנן שונה במידת מה מן המקרים שהובאו, במובן זה שהמבקשת טוענת כי כלל לא הייתה מודעת להתנהלותו של ההליך נגד בעלה. לכך יש להשיב בשתיים: ראשית,  בית משפט השלום לא נתן אמון בטענתה של המבקשת שלפיה לא ידעה על ההליכים שהתקיימו נגד הבעל בבית המשפט, קביעה שגם בית המשפט המחוזי לא חלק עליה. הלכה היא כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט שלדיון,  במיוחד כשאלו מבוססים על ממצאי מהימנות (ראו למשל: ע"פ 7865/01 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 743 (2002); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485 (1993)). כשמדובר בערכאה השלישית, נכונים הדברים על דרך קל וחומר. שנית, גם לו היה נקבע כי המבקשת לא הייתה מודעת להליכים המתקיימים נגד הבעל, מדובר בענייננו בשאלת יישום הדין על עובדות נתונות הרלוונטיות לעניינם של הצדדים למחלוקת ואינה חורגת מהם. אשר על-כן אין לקבל את טענת המבקשת כי עניינה מצדיק דיון ב"גלגול שלישי".

           בהקשר זה יצוין כי בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב במתן סעדים זמניים בדומה לסעד המבוקש בענייננו (ראו למשל: רע"א 338/07 אליהו נ' זיסו (טרם פורסם, 15.1.07); בע"מ 7678/06 פלוני נ' פלוני  (טרם פורסם, 10.1.07). כשמדובר בבקשה הנשמעת בפעם השלישית, ומששתי ערכאות דנו בבקשותיה של המבקשת וקבעו כי המבקשת לא הוכיחה את הזכות שבשמה היא דורשת את הצו הזמני, דרישה המהווה תנאי ראשוני לשם קבלת סעד זמני,  הדברים מקבלים משנה תוקף, וגם בכך יש כדי לדחות את הבקשה שבפנינו.

7.        גם לגופו של עניין, דין הבקשה שלפניי להידחות. קביעותיו העובדתיות הנחרצות של בית משפט השלום, שאושרו על-ידי בית המשפט המחוזי, ובכלל זה הקביעה לגבי היעדר זכויותיו של הבעל בבית, המאיינות במידה רבה את טענותיה של המבקשת לזכות מכוח חוק יחסי ממון, ולגבי פעולותיו של המשיב למניעת שהותה של המשפחה בבית המגורים, המאיינות את טענותיה של המבקשת להיותה ברת רשות, אינן מותירות, על פניהן, סיכויים רבים לתביעתה של המבקשת לקבלת צו מניעה קבוע. במצב דברים זה, לא מתעורר צורך להמשיך ולבחון את מאזן הנוחות במקרה זה.

           כל שנותר לפני סיום הוא להביע תקווה כי המשיב יותיר על כנה את הצעתו להגיע עם המבקשת להסדר לפינוי מסודר מן המקרקעין, שיהיה בו כדי לאפשר למבקשת שהות קצרה לצורך התארגנות ויחתום בצורה מכובדת את הפרשה.

           הבקשה נדחית איפוא.

           ניתנה היום, ט"ז באדר תשס"ז (6.3.07).

                                                                                                         ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: