שאוליאן נ' אברהמי

פסק דין

בפניי ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ, קרן כץ, מיום 17.7.11 לפיה למשיב ניתנה רשות להתגונן בפני תביעה שטרית שהוגשה ע"י המערער. במסגרת הערעור עותר המערער לביטול ההחלטה הנ"ל.

במסגרת טענותיו טען המערער, כי המשיב לא טען "טענת קיזוז" כטענת הגנה וכן כי תצהירו של המשיב אינו מפורט דיו.

לטענת המערער, שגתה כב' הרשמת בהחלטה לפיה שתי טענות הגנת המשיב בדבר "חוסר בהעברת סחורה" ובדבר "חשבונית פיקטיבית" ( סעיפים 27-28 לתצהירו) מספיקות כדי לתת רשות להגן.

כפי טענת המערער ישנו צורך לדון במבחנים הקבועים בפסיקה לצורך הכרעה בשאלה האם הציג המשיב כישלון תמורה חלקי קצוב או כשלון תמורה מלא. כן טען המערער כי קיימות סתירות בגרסאות המשיב המעידות כי הגנתו קלושה ביותר.

בנוסף טען המערער, שגתה כב' הרשמת בהחלטתה כאשר לא יישמה את "הלכת הילולים" לפיה הכלל שנתבע חייב לפנות לתובע בדרישה מפורטת ולאחר שהוגשה התביעה נגדו.

לאחר ששקלתי כלל הטענות שהובאו בפניי, ובהעדר תגובה מהמשיב, החלטתי לדחות את הערעור .

שיקול הדעת הרחב האם, ובאילו תנאים, תינתן רשות להתגונן מצוי בידיה של הערכאה הדנה באותו עניין. ככלל, בית המשפט שלערעור לא יתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, למעט במקרים יוצאי דופן (ראה: ע"א 169/82 (ר"ע 273/81) כץ נ' מלינה בע"מ (בפירוק) פ"ד לט(1) 511, 518). בית המשפט שלערעור ייטה להתערב פחות בשיקולי הערכאה הראשונה במקרים בהם ניתנה רשות להתגונן, כבענייננו, להבדיל ממקרים בהם לא ניתנה רשות להתגונן (ראה: ע"א 427/63 טריבלסקי נ' מטמור פ"ד יח (1) 80, 83; וכן: ד' בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (1996, מהדורה V) בעמ' 43).

קבלת תובענה אשר הוגשה על דרך סדר דין מקוצר מוצדקת רק כאשר ברור למעלה מכל ספק, כי אין לנתבע הגנה או כי אין להגנתו כל סיכוי שתצלח. די לנתבע להראות כי ההגנה לה הוא טוען אפשרית, ולו בדוחק, כדי לחייב את בית המשפט ליתן לו רשות להתגונן. הדיון בבקשת הרשות להתגונן נועד לבחון האם חקירתו של המצהיר ותצהירו מגלים, לכאורה, כי לנתבע (המבקש) עומדת הגנה חוקית העשויה להגן עליו בפני התביעה (ראה: ע"א 478/75 אנגלנדר נ' אשכנזי פ"ד ל(3) 437, 443. וכן: ד' בר-אופיר, שם, בעמ' 95).

במלים אחרות, אין דורשים כי השופט או הרשם ישתכנעו כי לנתבע, אשר ביקש רשות להתגונן, יש סיכוי טוב להצליח בהגנתו, אלא די שישתכנעו בכך שלמבקש יש סיכוי כלשהו להצליח בהגנתו, אם ראיותיו תתקבלנה כמהימנות.

סיכומה של נקודה זו. אם עולה מן התצהיר ומן החקירה הנגדית כי קיים בסיס לסתירת התביעה, אין בית המשפט רשאי לשקול את סיכויי הנתבע להוכיח עובדות אלה. עליו לתת לנתבע רשות להתגונן ולהותיר את ההכרעה לבית המשפט אשר ידון בתובענה בדרך הרגילה. רק אם השתכנע השופט או הרשם כי אין כל טענה הגיונית בפי הנתבע, הוא רשאי לסרב לבקשה למתן רשות להתגונן ולפסוק לטובת התובע (ראה: ד' בר-אופיר, שם, בעמ' 97-96; וכן: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (1999, מהדורה V) בעמ' 291).

יתירה מזאת, גם אם הגנתו של המבקש נראית לבית המשפט מפוקפקת, ואף אם חלק מטענות ההגנה נתגלו ככוזבות במהלך החקירה הנגדית, אל לו לבית המשפט לסרב לבקשה ליתן רשות להתגונן, שכן משקל הראיות אינו נקבע בעת הדיון בבקשה. כל שעל השופט או הרשם לקבוע הוא, אם טענות ההגנה מתקבלות על הדעת, אם יש להן אחיזה בחומר שבפני בית המשפט ואם אינן "קלוטות מן האוויר".

רק אם נשמטה הקרקע מתחת לעובדות להן טוען המבקש בעת חקירתו הנגדית על התצהיר, רשאי בית המשפט להסיק כי המדובר ב"הגנת בדים" וכי אין כל יסוד למתן רשות להתגונן. אולם, כל עוד יש בטענות המבקש משום הגנה, ולו דחוקה, זכאי הוא לדיון מלא במשפט עצמו.

יישומם של הכללים שהובאו לעיל לעובדות ענייננו מוביל למסקנה, כי לא נפל כל פגם בהחלטת כב' הרשמת אשר מצדיק התערבות בהחלטה ליתן למשיב רשות להגן.

בהחלטה מציינת הרשמת כי העדר פירוט הטענות מקורו במערער שחסם למשיב את הגישה למסמכים. קביעה זו ניתנה בתום הדיון כקביעה עובדתית שערכאת הערעור לא תתערב.

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת.

בנסיבות ובהעדר תגובה אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' חשון תשע"ב, 30 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: