שאול נ' ברדוגו

פסק דין

בפניי תביעה ותביעה שכנגד.

1. התובע הוא רואה חשבון. הנתבע היה לקוחו. התביעה והתביעה שכנגד נוגעות לטענות של כל אחד מהם ביחס לתקופה בה ניתנו לנתבע שירותים על ידי התובע. אדון תחילה בתביעה העיקרית. אחרי כן אדון בתביעה שכנגד.

התביעה העיקרית

2. התביעה העיקרית היא על סך של 2,420 ₪ (לא כולל הוצאות משפטיות ו"הכבדה" שנטענה בכתב התביעה). היא מבוססת על מספר טענות של התובע לשירותים שניתנו לטענתו לנתבע, ואשר לא שולם בגינם. אפרט ואדון בטענות שהועלו לעניין זה.

3. (א) סגירת תיקים. לטענת התובע הוא זכאי לסך של 900 ₪ בגין שירות זה, שניתן לטענתו אחרי אוקטובר 2003. לעניין זה צורף מכתב של שלטונות מע"מ מיום 19.4.04, המופנה לנתבע, ולפיו נרשמה הודעתו בדבר הפסקת פעילותו כעוסק, החל מתאריך 1.11.03. כן צורפו שני מסמכים בכתב ידו של התובע, בחתימת הנתבע, המופנים למוסד לביטוח לאומי ולמס הכנסה, בדבר סגירת עסק. על אחד מהם נמצאת חותמת נתקבל של הרשות הרלוונטית, מיום 6.1.04. צורף גם מכתב של התובע, בו הוא פנה אל המוסד לביטוח לאומי ביום 7.1.04 בעניין זה.

(ב) הנתבע טוען כי הוא סגר את התיקים האמורים בעצמו. הטענה אינה עולה בקנה אחד עם המסמכים, אשר נערכו בבירור על ידי התובע. עם זאת, לעניין מע"מ לא הוצג מסמך שהתובע היה מעורב בהכנתו, והתובע אינו זכאי לשכר בגין עניין זה. אציין, כי הודעת רשות המסים משנת 2007 על סגירת התיקים, אינה שוללת את העובדה שהתובע אכן טיפל בעניין זה. אשר לתעריף שנתבע, לא הוצגה תשתית המלמדת על בסיס הסכמי לחיוב של 300 ₪ בגין כל בקשה לסגירה. לכאורה, המדובר בפעולה טכנית פשוטה של מילוי טופס ושליחתו. אני קובע, על דרך האמדן הסביר, כי התובע זכאי, ביחס לטיפול שהוכח בעניין זה, לסך של 200 ₪ בסך הכל. סכום זה מתייחס לשני העניינים בהם טיפל התובע ביחד.

4. (א) עריכת דו"חות לנתבע עבור השנים 2003 ו - 2004. לטענת התובע הוא זכאי לסך של 970 ₪ בגין הדו"ח של שנת 2003, ולסך של 500 ₪ בגין הדו"ח של שנת 2004. לטענתו, המדובר במחיר זהה לזה שנגבה בגין שירות דומה בשנת 2002. הנתבע לא הכחיש כי התובע ערך את הדו"ח לשנת 2003.

(ב) אשר לדו"ח לשנת 2004, טען הנתבע כי מדובר בתקופה אשר ביחס אליה נתבקשה סגירת התיק. ברם, מן החומר שבפניי עולה כי באותה תקופה היה התיק פתוח, ולא אוכל לקבוע כי לא היה צורך בהגשת הדו"ח. עצם הכנת הדו"ח ושליחתו לרשות המס הוכחה על ידי התובע, אשר הגיש העתק של מכתב מיום 27.6.05, המופנה לפקיד השומה, ואליו מצורף דין וחשבון על הכנסות הנתבע לשנת 2004.

(ג) אשר לתעריף הרלוונטי, התובע צירף דרישה משנת 2002, בה דרש סכום דומה של 900 ₪ בגין הכנת דו"ח אישי. יצויין, כי הוצגה קבלה המתעדת כי הנתבע שילם את הסכום שנדרש לעניין זה, ומכאן עולה הסכמתו לתעריף האמור. במצב זה, דין התביעה ביחס לדו"חות להתקבל, ונקבע כי על הנתבע לשלם בגינם 1,400 ₪. סכום זה כולל מע"מ כדין.

5. (א) דיונים. לטענת התובע הוא זכאי לתגמול בגין 6 שעות עבודה, לפי 150 ₪ בצירוף מע"מ כדין לכל שעת עבודה, וזאת בקשר ל"דיונים אצל המפקח וכן מתוך משרדי וכן הכנות ובירורים". לעניין זה צורפה הזמנה לדיון בירור, מאת מס הכנסה, הנושאת תאריך 12.2.03, המופנית אל הנתבע. העתק של ההזמנה מופנה, על פי הכתוב בה, אל התובע. ההזמנה היא לדיון ביום 3.3.03. בהזמנה נתבקש הנתבע להביא מערכת ספרים ביחס לעסק שניהל, ובכלל זה תיעוד. ממסמך של מס הכנסה מיום 10.3.03, המופנה לתובע, עולה אישור קבלת ספרים של הנתבע. עולה מכך תמיכה בטענת התובע, כי אכן השתתף בדיון האמור ביום 3.3.03. צורפה גם תרשומת בכתב ידו של התובע, מן הדיון האמור.

(ב) הנתבע טוען כי הוא הופיע לבד במס הכנסה, וכי קיבל הזמנה אחת לדיון במס הכנסה. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם החומר שהוצג. אשר לסכום לו זכאי התובע, הוכחה פגישה אחת במס הכנסה. לא הוכחו עניינים נוספים בגינם זכאי התובע לתשלום. לא הונחה תשתית הסכמית ביחס לסכום לו זכאי התובע לעניין זה. במצב זה, אני קובע כי התובע זכאי, על דרך האמדן הסביר, לסך של 150 ₪, בגין עניין זה. סכום זה כולל מע"מ כדין.

6. הנתבע העלה טענת פירעון. הוצגה קבלה המלמדת כי שולמו סכומים שונים לתובע. ברם, מועד הקבלה קודם בזמן למועד הדרישה של התובע, מיום 25.12.04, עליה מבוססת התביעה העיקרית. זו אף זו, גם ממכתב התובע מיום 14.11.03, אשר מוען לנתבע, עולה במפורש כי הקבלה האמורה אינה מתייחסת לעניינים נשוא התביעה העיקרית. עם זאת, אין חולק כי הנתבע שילם לתובע סך של 1,000 ₪ על חשבון השירותים הנטענים על ידי התובע. התובע היה זכאי, על פי האמור לעיל, לסך של 1,750 ₪. שולם לו סך של 1,000 ₪. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובע סך של 750 ₪. אשר להפרשי רבית והצמדה, המדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2009 בגין פעולות שנעשו שנים לפני כן. התובע אינו זכאי להפרשי רבית והצמדה על מלוא התקופה, כי אם על תקופה שתחילתה שנה לפני הגשת התביעה, הוא פרק הזמן הסביר לנקיטת הליך מסוג זה. בסך הכל, זכאי התובע לסך של 841 ₪.

התביעה שכנגד

7. התביעה שכנגד מבוססת על טענת הנתבע לחיובים מופרזים מצד התובע במהלך השנים. לטענת התובע שכנגד, ההסכם בין הצדדים היה על תעריף חודשי של 220 ₪. בפועל נגבו ממנו לטענתו אלפי ₪ יותר בכל שנה, וזאת במשך תקופה של 15 שנים. התובע שכנגד צירף לתביעה שכנגד קבלות על תשלומים שונים שעשה בנקודות זמן שונות.

8. הנתבע שכנגד העלה טענת התיישנות ביחס לחלק מן החיובים נשוא התביעה שכנגד. דין הטענה להידחות. המדובר בחיובים הנוגעים להתקשרות שבין הצדדים. לגבי התקשרות זו הוגשה תביעה עיקרית. בנסיבות אלה, ונוכח הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, לא יכולה לעמוד טענת התיישנות ביחס לתביעה שכנגד. משכך, טענה זו נדחית.

9. לגופו של עניין, אין לתביעה שכנגד בסיס. התשלומים עליהם מלין התובע שכנגד שולמו על ידו בשיקים, כעולה מן הקבלות שצורפו. עולה מכך, כי התובע שכנגד היה מודע לתעריף החודשי, כמו גם לחיובים החורגים ממנו. אין בפניי טענה או ראייה של ממש כי התובע שכנגד מחה על חיובים אלה. מכך עולה, כי התובע שכנגד הסכים לחיובים האמורים בזמן אמת. אין בפניי טענה או ראייה לפגם כלשהו בהסכמה האמורה. גירסת הנתבע שכנגד, המפורטת בכתב הגנתו שכנגד, הינה סבירה, ותואמת במלואה ניתוח זה. נוכח כל האמור, יש לדחות את התביעה שכנגד.

התוצאה

התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה. התביעה שכנגד נדחית. הנתבע ישלם לתובע סך של 841 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 150 ₪. כל הסכומים ישולמו עד ליום 22.10.10.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"א, 15 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.