שאול נ' אמסלם

פסק דין

רקע וטענות הצדדים.

שתי תביעות שטריות שהדיון בהן אוחד. התביעה הראשונה הינה בגין שטר חוב על סך של 50,000 ₪, עליו חתום הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע), כעושה השטר ולו ערב אחד בשם אשר אוחיון, שלא נתבע. גם השטר השני הינו על אותו הסכום, נעשה אף הוא ע"י הנתבע בערבותה של גרושתו שהינה הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת). אף שנפתחו שני תיקי הוצל"פ, עם זאת הצדדים תמימי דעים כי שני השטרות מתייחסים לאותו החוב הנטען.

בשנת 2001 הנתבע היה סוכן ביטוח עצמאי וגם ניהל את פעילות ביטוח החיים והבריאות של חברה בשם משר"ל או נטלי (להלן: החברה). החברה התקשרה ביום 30.9.01 עם מנורה חברה לביטוח בהסכם לפיו הוסכם כי החברה, שכאמור עסקה בין היתר בביטוח, תעביר את מרבית פוליסות הבריאות והחיים למנורה באמצעות התובע שהינו הבעלים של סוכנות ביטוח (נספח א לתצהיר התובע מיום 20.5.11, להלן: "ההסכם"). עוד הוסכם, כי החברה תקבל מאת מנורה עמלות היקף בשיעור של 27%, והנתבע יזכה לקבל עמלות בשיעור של 20%.

בסוף ההסכם צויין בכתב יד בזו הלשון:" מוסכם כי לא תהיה לסוכנות {החברה, א.ב} שום אחריות על כספים שמועברים מחברת הביטוח לאמסלם". החברה הביעה התנגדות, אם כך, להעברת חלקו של הנתבע בעמלות, מאת מנורה, דרכה, וגם האחרונה, סירבה להתקשר עמו ישירות באמצעות נספח להסכם שיועד להסדיר את יחסי הנתבע עם מנורה. נספח זה צורף להסכם, עליו חתם הנתבע ושגרו למנורה. אלא שמנורה , מסיבותיה, הביעה התנגדות להתקשרות ישירה עם הנתבע ולא חתמה על נספח זה, ( נספח ג' לתצהיר התובע מיום 20.5.11 להלן: "הנספח"). כמוצא לסבך אליו נקלעו הצדדים וכדי לקדם את העסקה, התובע הביע נכונות כי חלקו של הנתבע בפרמיה יועבר אליו ישירות מאת מנורה, והתחייב להעביר כספים אלה לידי הנתבע. וכך היה, הנתבע וגם החברה חתמו על מכתב ביום 22.11.01, אשר הופנה למנורה, ולפיו התבקשה מנורה להעביר את חלקו של הנתבע בעמלות ישירות לתובע (נספח ב' לתצהיר התובע מיום 20.5.11).

ההסכם נרקם, והצדדים החלו פועלים עפ"י המוסכם. לימים, לערך בשנת 2003, הקשר בין התובע לנתבע נותק, ומאז צדדים אלה לא באו בקשר כלשהו, עד אשר הוגשו שטרות אלו לביצוע.

למען הבהירות אציין, כי התובע טען לאורך כל הדרך כי שטרות אלו ניתנו לו ע"י הנתבע, כדי להבטיח שהאחרון יעמוד בהתחייבותו להחזרת כספי העמלות למקרה של ביטולי פוליסות. הווי אומר, כגישתו, העמלות הועברו מראש, אלא שבחלוף הזמן נעשים ביטולים בחלק מהפוליסות. במצב דברים זה, כנטען, הוסכם כי התובע יחזיר את חלקו של הנתבע בעמלות שנגבו ביתר למנורה, והוא יהיה רשאי לקזז או לקבל מאת הנתבע כספים אלה. השטרות, כך נטען, יועדו להבטיח החזר זה.

לאחר שהנתבע קיבל את האזהרה מאת לשכת ההוצל"פ הוא הזדרז והגיש התנגדות אותה תמך בתצהירו מיום 28.2.10 (להלן: "תצהיר ההתנגדות"). בתצהיר זה הנתבע גולל את העובדות, בהדגישו כי התקשר בשנת 2001 עם התובע בהסכם לפיו התחייב להעביר את תיק הביטוח של החברה לסוכנות שבבעלות התובע, כאשר האחרון התחייב לשלם לנתבע חלק מהעמלות. הנתבע הוסיף בסע' 7 לתצהירו בזו הלשון:" אני מצהיר כי המשיב בקש ממני לחתום על שטר חוב המבטיח עמידה בסיכום וכצעד פורמאלי בלבד..". הנתבע נענה לבקשה זו והעביר שטר חוב החתום על-ידו לידי התובע. הקשר העסקי הופסק בשנת 2003 ומאז הנתבע לא שמע דבר וחצי דבר מאת התובע, (סע' 8 לתצהיר).

זו הייתה בתמצית גרסתו העובדתית הראשונה אותה שטח הנתבע בתצהירו. עם התקדמות הדיון גרסתו זו של הנתבע עברה שנויים עליהם נעמוד בהמשך הדברים.

לאחר שניתנה רשות להגן לנתבע והוגש תצהירו של התובע ביום 20.5.11 (להלן :"תצהיר התובע"), אליו צורפו מסמכים, הנתבע הגיש בקשה שבגדרה עתר כי אורה על דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בעקבות בקשה זו ניתנה החלטתי מיום 2.8.11 בה ציינתי כי קיימת מחלוקת לעניין המועד בו נולדה העילה, מכאן וכדי להגיע לתוצאה הצודקת בנסיבות יהיה נכון תחילה ללבן את העובדות העומדות ביסודה של מחלוקת זו. עוד הוספתי בסע' 20 להחלטה, כי, נראה לכאורה, שהנתבע איחר את המועד בהעלאת טענתו זו שעה שטענת ההתיישנות לא זכתה לכל זכר בתצהיר ההתנגדות. גם עניין זה הותרתי להכרעה במסגרתו של פס"ד זה מהטעם שהנתבע טען כי טענתו זו נפקדה מתצהיר ההתנגדות משום שנחשף לעובדות הרלוונטיות שמקימות את טענתו להתיישנות רק לאחר שהתובע הגיש תצהיר עדות מטעמו אליו צרף מסמכים רלוונטיים ואשר נעלמו מעיניו של הנתבע מקודם. גם טענה זו מושתת מטבעה על עובדות שראוי תחילה לברר, מכאן בסוף החלטתי קבעתי כי תבוא התייחסות מפורטת לעניין ההתיישנות בגדרו של פס"ד.

הנתבע גם הגיש בקשה נוספת לסילוק התביעה על הסף. בבקשתו זו הנתבע סמך את ידיו על העובדה שבשני שטרי החוב לא צויין שם הנפרע. מיד לאחר הגשת בקשה זו, התובע בתורו, הגיש בקשה מטעמו בה ביקש כי תינתן לו הרשות לציון שמו כנפרע בשטרי החוב. שני הצדדים הסכימו כי הכרעה בשתי הבקשות תבוא במסגרת פס"ד ולאחר שמיעת ראיות הצדדים, כך שגם עניין זה עדיין תלוי ועומד.

טענות הצדדים.

הקדמתי וציינתי כי חל מפנה בגרסתו של הנתבע. בתצהיר העדות הראשית שהוגש על-ידו ביום 26.12.11 (להלן: תצהיר הנתבע) הוא הצהיר כי התובע מחזיק בשטרות שלא כדין. שטרות אלו, כך הוסיף בסע' 6 לתצהירו, נחתמו על ידו בהתאם לסע' 7 לנספח בו נכתב בזו הלשון:" הסוכן {הנתבע, א.ב} יעביר שטר ביטחון בצירוף שני ערבים כבטחון למקדמות שקיבל". השטרות צורפו לנספח זה ונשלחו למנורה שלא הסכימה לאשר נספח זה, אך משום מה לא החזירה את השטרות, אשר מצאו את דרכם לידי התובע.

הנתבע טען, כי התובע שימש כמתווך בלבד, ובאם קיימת זכות למאן דהוא לקבלת כספים ממנו בגין ביטולי פוליסות והחזרי עמלות, הרי זכות זו נתונה למנורה בלבד. הגם שמול הנתבע נעשתה התחשבנות תקופתית אשר גילמה בחובה ניכויים בגין כל ביטולי הפוליסות.

בסיכומיו הנתבע טען לשיהוי בהגשת התביעה, ובשפה רפה הוסיף ואחז בטענה להתיישנות. בהקשר זה הנתבע סומך את ידו על גרסת התובע שטען כי מתחילת שנת 2003 התגבשה עילת התביעה עם זאת, התובע קפא על שמריו במשך תקופה ארוכה (סע' 19 לסיכומים) . עוד טען הנתבע, כי נכון לדחות את התביעה מהטעם ששם הנפרע נפקד משני השטרות. הרי המדובר, כך נטען, בפגם היורד לשורש העניין, כך שבפנינו מסמכים החסרים פרט מהותי ואין לסווגם כשטרות שעשויים לעמוד ביסוד העילה השטרית הנטענת. הנתבע לא הסתפק בכך וטען בסיכומיו, כי לא קיימת בפועל תמורה, הגם שהתובע לא הוכיח כי החזיר למנורה כספים כלשהם בגין חובו של הנתבע.

התובע פתח את סיכומיו בהתייחסו לטענת הנתבע לפיה התובע אוחז בשטרות אלו שלא כדין. בעניין זה הנתבע מפנה לתצהיר ההתנגדות שהוגש ע"י הנתבע ובו הודה כי השטרות נמסרו לידי התובע, כפי שהוסכם בין הצדדים, כן הוא מפנה להחלטתי מיום 2.8.11, שבגדרה התייחסתי לטענת ההתיישנות. בהחלטה זו צויין, על יסוד המסמכים ותצהיר ההתנגדות שהוגשו עד לאותו שלב, כי בפועל לא קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין מסירת שטרות אלו לידי התובע כבטחון.

התובע הוסיף וטען, כי עלה בידיו להוכיח שהנתבע לא החזיר הכספים בגין ביטולי הפוליסות. מהמסמכים שצורפו לתצהיר התובע והעד בן עזרא, שעבד באותם זמנים במנורה, ניתן לעמוד על כך כי היקף חובו של התובע אף עולה רבות על הסכום הנקוב בשטרות. כחיזוק למסקנה זו התובע מפנה לקיזוזים שנעשו בחשבון החברה בגין גבית היתר, כאשר בפעולה חשבונאית פשוטה ניתן לגזור מסכומי הניכוי את היקף חובו של הנתבע לתובע. הנתבע, כך נטען, התפתל בתשובותיו וניכר כי לא דבק במסירת האמת, לא טרח להזמין עדים רלוונטיים, מה גם שעסקינן בעדות יחידיה של בעל דין.

התובע הדגיש בסיכומיו, כי רוב הטענות בהן אוחז הנתבע מהוות בפועל שינוי חזית. הוא מוסיף, כי הטענה להעדר שם נפרע לא נטענה בתצהיר ההתנגדות הגם שהמדובר הוא, לכל היותר, בפגם פורמאלי בלבד. גם הטענה להעדר יריבות או אחיזה כדין בשטר נפקדה מתצהיר ההתנגדות, כך שהנתבע מנוע מלהעלות טענה זו.

דיון והכרעה.

כזכור, הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התישנות, מחלוקת זו לא הוכרעה עד אשר יתבהרו העובדות. כך נקבע בהחלטה, ועם זאת הנתבע לא ראה להביא ראיות כלשהן התומכות בטענתו זו. אף יתרה מכך, כפי שעולה מגרסתו שקיבלה ביטוי בתצהירו הרי תקופת ההתיישנות, מאז נולדה עילת התביעה ועד לפתיחת תיקי ההוצל"פ, לא חלפה. בסע' 11 לתצהיו הנתבע טוען כי תיקי ההוצל"פ נפתחו ביום 13.10.09, ואילו החשבונית האחרונה שהוא הנפיק בגין קבלת חלקו בעמלות נושאת תאריך 26.11.02, וסביר להניח, כך הוא מוסיף, כי היא מתייחסת לתשלום שבוצע בחודש 10/2002, מזאת הוא בדיעה כי דין התביעות דחיה מחמת התיישנות. נטלי הראיה והשכנוע באשר לעובדות העומדות ביסוד טענה זו רובצים לפתחו של הנתבע, שכן טענת ההתיישנות מקדמת את עניינו, אלא שהנתבע כשל בהבאת ראיות שבכוחן לבסס טענה זו. גם בהנחה שהמועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות הינו מועד התשלום האחרון ששולם לידיו ע"י התובע, ולא כך אני סבור, הרי שעה שהנתבע לא טרח ולו לנקוב במועד מדויק בתצהירו ועדותו בפניי, אזי דין טענה זו דחיה.