ש.י שפץ וקנין קבלני בנין בע"מ ואח' נ מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' אינפלד) בעתפ"ב 31987-09-19 מיום 12.12.2019, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטת בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט ע' כפכפי) לדחות את בקשת המבקשים להאריך את מועד ביצוע צווי הריסה והתאמה (להלן: הצווים) שניתנו במסגרת גזר הדין בתו"ח 23224-12-13 מיום 24.4.2017.

רקע והליכים קודמים

1. בפתח הדברים, וכפי שבית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו, הרקע לבקשה סבוך ומורכב ומפורט כאמור בפסק דינו של בית משפט זה בעע"מ 6738/13 מדינת ישראל נ' ש.י שפץ וקנין קבלני בניין בע"מ (2.12.2014) (להלן: פסק הדין המנהלי) וכך גם בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 11.8.2019 במסגרתה כאמור נדחתה בקשת המבקשים להאריך את מועד ביצוע הצווים. על כן, הרקע לבקשה שבפניי יתואר בתמצית.

2. המבקשת 1 (להלן: שפץ או המבקשת) בנתה פרויקט מגורים בקריית מלאכי כאשר על פי התכנית, מתוכננים היו להיבנות במסגרת הפרויקט שני בניינים בני עשר קומות. בהמשך, ניתן היתר בניה לבניית בניין שלישי (להלן: בניין מס' 3 או הבניין) בן שש קומות וחצי, אך לימים נקבע כי ההיתר ניתן שלא כדין. בניין מס' 3 נבנה לגובה עשר קומות, מתוכן שש וחצי קומות על בסיס ההיתר הפגום ואילו יתר הקומות (להלן: הקומות העליונות) נבנו בלא כל היתר, וכיום הן אטומות. מלבד בנייתו של הבניין, המבקשת ביצעה עבודות בנייה נוספות בניגוד לדין, ובהן בניית חנייה מעל פני הקרקע, בניית חדר שנאים על שטח ציבורי פתוח ובניית גדר ללא היתר.

           בהליך שהתקיים בפני ועדת העררים לתכנון ובניה, קבעה הועדה כי ההיתר הפגום שניתן לבניין מס' 3 בטל מעיקרו. בעתירה מנהלית שהוגשה כנגד החלטה זו פסק בית המשפט המחוזי (עת"מ 42449-01-12 (26.8.2013)) כי יש לקבוע בטלות יחסית ביחס לבניין מס' 3 כך שיותרו מגורי הדיירים בדירות שאוכלסו בקומות התחתונות, וקבע כי יש להחזיר את הדיון בקומות העליונות לוועדה המחוזית. המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון אשר קיבל את הערעור באופן חלקי כך שקבע כי בטלותו היחסית של היתר הבנייה תעמוד בעינה, אך הועדה המחוזית לא תדון בהכשרתן בדיעבד של הקומות העליונות.

           בנוסף להליך המנהלי, התנהל הליך פלילי בגדרו ביום 24.4.2017, לאחר הליך גישור ממושך, נגזר דינם של המבקשים אשר הורשעו על פי הודאתם בביצוע עבירות בניגוד לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ובהן, אי קיום צו הפסקה מנהלי ושיפוטי ועבירות של מסירת מידע כוזב או מטעה. בהתאם להסכמות הצדדים, נגזרו על המבקשים קנסות גבוהים ועל המבקש 2 הוטל מאסר מותנה, ולצדם, ניתנו צווי הריסה וצווי התאמה במסגרתם נדרשו המבקשים, בין היתר, להתאים את בניין מס' 3 להיתר הקיים, דהיינו להרוס את הקומות העליונות במבנה. מועד כניסת הצווים לתוקף נדחה בעשרים וארבעה חודשים ממתן גזר הדין, קרי עד ליום 25.4.2019.

           ביום 3.4.2019 הגישו המבקשים בקשה להאריך בשנתיים את מועד ביצוע הצווים. בקשה זו נדחתה ביום 11.8.2019 בהחלטתו של בית משפט השלום אשר קבע כי אין כל בסיס לבקשת ההארכה משלא קיים הליך תכנוני ממשי להכשרת הקומות העליונות, וכי הבקשה מהווה "ניסיון לשים "רגל בדלת" לצורך פתח צר לארכות חוזרות ונשנות שיתבקשו בעתיד. אין לתת יד להתנהלות מעין זו ומקום בו אין תכנית חלה שמכוחה ניתן לאשר את העבירות הקיימות, אין כל מקום לארכה". המבקשים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 12.12.2019, עמד בית המשפט המחוזי בהרחבה על חוסר תום הלב בו נהגו המבקשים שהתבטא בין השאר באי קיום הצווים שניתנו בגזר הדין, כמו גם בהגשת הבקשה לדחיית תוקף הצווים כשלושה שבועות לפני שאלו נכנסו לתוקף ומבלי שהמבקשים נקטו בפעולות לקראת ההריסה. מכל מקום קבע, כי החלטתו של בית משפט השלום לדחות את הבקשה לגופה, בדין ניתנה. עם זאת, ובתגובה לבקשת הדיירים בבניין מס' 3, סבר בית המשפט כי משלא ניתנה לדיירים זכות טיעון בשלב מתן הצווים, יש ליתן להם זכות טיעון ביחס לאופן ביצוע צו ההריסה, ולהתכנות הכשרת הקומות הנוספות וקבע כי ערעור המבקשים נדחה אך בקשת הדיירים מתקבלת באופן חלקי כך שתוקף הצווים יושעה מחדש למשך שישה חודשים מיום מתן פסק הדין.

           המבקשים לא השלימו עם תוצאות פסק הדין ומכאן הבקשה שלפניי.

טענות המבקשים