ש.ג. נ' רונית ברנט

1.עניינה של התובענה היא בטענת התובעת, כי דברים שנאמרו לה באולם בית המשפט לענייני משפחה, ע"י הנתבעת – שייצגה באותה עת את בעלה לשעבר של התובעת – הם בבחינת "לשון הרע". כעת, מונחת בפניי בקשת נתבעת לדחיית תובענה על הסף בטענה להעדר עילת תביעה.

רקע ועיקרי טענות הצדדים

2.בכתב התביעה טוענת התובעת כי ביום 21.02.2017 התקיים דיון בנוכחות הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, בתביעה להפחתת מזונות ודמי שימוש בדירה (להלן: ההליך הקודם).

3.לטענת התובעת, לאחר שניתנה החלטת בית המשפט בסיום הדיון, עזב השופט את האולם. בשעה שהקלדנית הדפיסה את פרוטוקול הדיון לצדדים, הבחינה התובעת כי בעלה לשעבר משוחח עם בא כוחה. בשל כך, הורתה התובעת לטענתה לגרוש, כי דו שיח כזה מוטב שיתנהל באמצעות באת כוחו.

התובעת הוסיפה ופירטה בסעיף 9 לכתב התביעה, כי לפתע החלה הנתבעת לזעוק: "תגיד... אתה לא קולט שהיא מקנאה בו, כואב לה שהוא מאושר ויש לו חיים טובים.. אתה לא קולט שהיא חולת נפש..." עוד טענה התובעת, כי בהמשך שוב הטיחה הנתבעת בתובעת את צמד המילים "חולת נפש" וגם בעלה לשעבר של התובעת הצטרף ל"שיח המשפיל" כהגדרתה.

התובעת טענה בכתב התביעה כי הנתבעת הפרה את סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה– 1965 (להלן: החוק), הוציאה את דיבתה ואמירותיה נועדו כדי לפגוע בכבודה של התובעת תוך הכפשת שמה הטוב. לטענת התובעת, נפגעו היא ובני משפחתה מדבריה של הנתבעת ומהתגובות שהופנו אליהם עקב כך.

עוד סבורה התובעת, כי דבריה של הנתבעת הם דברי שקר אשר יש בהם כדי הפרת העוולה המוגדרת בסעיף 58 לפקודת הנזיקין, וכי מעשי הנתבעת אינם הולמים את מקצוע עריכת הדין ומהווים הפרת חובה חקוקה המנויה בסעיפים 53 ו- 61(3) לחוק לשכת עו"ד תשכ"ה - 1961.

בשל כל האמור, התובעת מבקשת מבית המשפט לקבוע כי הדברים שנאמרו ע"י הנתבעת, נאמרו שלא במהלך דיון משפטי אלא לאחר שהדיון הסתיים, כאשר נכחו מספר אנשים באולם הדיון, ועל כן יש בהם הפרה של הוראות חוק איסור לשון הרע.

התובעת מבקשת מבית המשפט לחייב את הנתבעת בסך של 50,000 ₪ בהתאם להוראות סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, ללא צורך בהוכחת נזק.

4.הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף. הנתבעת מכחישה את המיוחס לה בכתב התביעה וטוענת כי גם אם התובעת הייתה מוכיחה את אשר נאמר לה לטענתה, הדברים נאמרו באולם בית המשפט ומהווים בגדר פרסום מותר לפי חוק איסור לשון הרע. לטענת התובעת, פרסום זה לא יכול לשמש עילת תביעה בלשון הרע.

הנתבעת טענה כי ההגנה שבהוראות סעיף 13(5) לחוק התפרשה בפסיקה פירוש רחב ונפסק כי היא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך. עוד טענה הנתבעת כי הפסיקה קבעה כי סעיף זה מעניק חסינות מוחלטת מפני תביעת לשון הרע לפרסומים המפורטים בו.

לשיטת הנתבעת, התובעת מנסה בכתב התביעה לעקוף את הגנת חוק איסור לשון הרע ולהשתית את תביעתה גם על עילות אחרות- פקודת הנזיקין והפרת חובה חקוקה. הנתבעת טוענת כי היות והסעד המבוקש בסעיפי הסעדים בתובענה, מבוסס רק על סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, יש לדחות עילות אלו.

דיון והכרעה

5.אקדים ואומר כי לאחר שקראתי את הבקשה, תגובה ותשובה, מצאתי לנכון לקבל את בבקשה, ולהורות על דחיית התביעה על הסף.

6.סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כך:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – ...מיום 20.12.1994

תיקון מס' 4

ס"ח תשנ"ה מס' 1494 מיום 20.12.1994 עמ' 42 (ה"ח 2325)

(1)פרסום המוגן לפי סעיף 28 או שהותר לפי סעיף 29 פרסום לפי סעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951;