ש.א.מ. מרכז הגז בע"מ נ' פזגז בע"מ ואח'

החלטה בבקשה לסילוק על הסף

לפני בקשה לסילוק על הסף מחמת היעדר עילה, חוסר תו"ל ושימוש לרעה בהליכי משפט, של תובענה בעילת לשון הרע שקמה עקב 3 פרסומים.

בכתב התביעה פירטה התובעת שלושה אירועים המהווים, לשיטתה, הוצאת לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע: הראשון, כתבה מיום 1.4.09 בה פורסם תוכן החלטת בית משפט השלום בעכו, אשר עיכב מעבר לקוחות פזגז לחברה המתחרה (התובעת). בכתבה זו צוטטו טענות המשיבה בכתב תביעתה, לזיוף חתימות הדיירים המודיעים על מעבר לתובעת. התובעת (המשיבה) טענה כי כתבה זו פורסמה בעקבות "מנשרים" שהעבירה לה פזגז (המשיבה). כתבה שנייה, מערוץ 7 כותרתה: "פשיטת המשטרה התאפשרה לאור צו מניעה שהגישה חברת פזגז במעמד צד אחד לבית המשפט המחוזי בפתח תקוה." בגוף הכתבה סופר כי בית המשפט נעתר לבקשת ב"כ פזגז ומינה אותו לכונס נכסים לאיתור מיכלי גז גנובים המצויים במחסני המשיבה. עוד נאמר שם: "זו הפעם השנייה במהלך החודש האחרון שבזכות ערנותה של פזגז מתגלים מיכלים גנובים בקרב חברות שעושות שימוש שלא כחוק בציוד שאינו שייך לה.." האירוע השלישי הוא סיור של אנשי פזגז אצל לקוחות וספקי התובעת על מנת להודיע להם כי לתובעת מסתיים רישיון ספק הגז, ולכן מוטב להם לעבור לפזגז. לגרסת התובעת פנה מר רוברט בן משה, גורם בכיר בפזגז, אל קבלן משנה של המשיבה ובישר לו "חגיגית" כי התובעת הגיעה "לסוף הדרך".

לטענת המבקשים יש לסלק על הסף את התובענה בהעדר עילה מכיוון ששני הארועים הראשונים מהווים דיווח נכון והוגן אודות 2 הליכים משפטיים שהאחד מהם הסתיים והשני ממשיך להתנהל - ועל כן קמה להם הגנה מוחלטת בשל פרסומם מכוח סעיפים 13(5), 13(7) ו-13(11) לחוק.

באשר לארוע השלישי טוענים המבקשים כי שיחת החולין אינה מקימה עילת תביעה שכן התקיימה עם גורם מטעם הנפגעת ואין בה לשון הרע וגם לא "פרסום" כנדרש בחוק, זאת ועוד, שיחה זו שתיאורה הינו מעורפל - הינה בגדר זוטי דברים.

עוד טענו המבקשים כי התובענה הוגשה כנגד הנתבעים 1-7 – שאיש מהם איננו מפרסם הידיעות, תוך הימנעות מצירוף אמצעי התקשורת שפרסמו אותן.

המשיבה טענה כי בקשה לסילוק על הסף נבחנת תחת ההנחה שהעובדות הנטענות על ידי התובעת הינן נכונות וכי אין לכפות שמיעת ראיות מוקדמת – בהיקף חלקי וכי הגשתה נגועה בשיהוי.

עוד טענה המשיבה כי הפרסומים נושא התביעה אינם "פרסום מתוך כתבי טענות", אלא שמדובר בהודעה מכפישה שנוסחה ופורסמה כשהיא כוללת גם אמירות שנכללו בכתבי הטענות – עניין שבכוונת המשיבה להוכיח בדיון ההוכחות. לשיטת המשיבה, באם הטענות שנטענו על ידי המבקשים הינן נכונות, אזי, המשיבה היא קרבן בעצמה למעשה זיוף ולא שותפה לו – הדברים האלה אינם עולים מהפרסום.

ביחס לפרסום השני טענה המשיבה בין היתר כי הנקיטה במונח "פשיטת משטרה", אינו דומה להוראת בימ"ש לליווי משטרתי. זאת ועוד, צוין כי לתובעת מונה כונס נכסים, בעוד שכונס הנכסים מונה אך ורק למיכלי פזגז – ככל שיימצאו כאלה אצל התובעת.

באשר לפרסום השלישי טענה המשיבה כי הטענה לפיה הפרסום בוצע לאדם שהוא מטעם המשיבה – הינה מוכחשת מהפן העובדתי והמשפטי - וכי על המבקשים להוכיחה.

עוד טענה המשיבה כי המבקשים הגישו הבקשה בחוסר תום לב בשלב מאוחר של ההליך, ע"מ לחשוף את מהלכי המשיבה לסתירת הגנתם של המבקשים.

תשובת המבקשים הינה כי על כתב התביעה לכלול את העובדות הנוגעות לעילת התביעה וכי בקשה לסילוק על הסף תידון בהתבסס על הטענות שהובאו בכתב התביעה – ואין לאפשר למשיבה לצאת ל"מסע דיג".

עוד השיבו המבקשים כי בית המשפט לא נדרש כאן להכריע במחלוקת עובדתית מורכבת, אלא כי כל שעליו לעשות הוא לבחון טענת המשיבה בכתב התביעה ואת הפרסומים שצורפו לו, למול כתבי הטענות וההחלטות אליהם מתייחסים אותם פרסומים. בנוסף טענו כי יש למחוק הטענות העובדתיות מהתשובה, שכן לא הוגש עימה תצהיר.

באשר לשלב שבו הועלתה הבקשה, טענו המבקשים כי בקשה לסילוק על הסף אינה מוגבלת בזמן וניתן להעלותה בכל שלב של ההליך, כאן, הוגשה הבקשה לפני מועד קד"מ הראשון – לפיכך אין כל שיהוי בהגשה.

דיון

ביום 21/12/10, טרם שהעביר הבקשה לתגובה - בית המשפט המליץ למבקשים למשוך את בקשתם, תוך שהעיר כי באם יוכחו הטענות – תידחה התביעה. המבקשים עמדו על הבקשה. לאחר שהתקבלו התגובה והתשובה, להלן החלטתי:

בית המשפט רשאי לסלק תובענה על הסף בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. בפסיקה נקבע כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". (ר' ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פ"ד נד (4) 464, 478).

בית המשפט מעדיף ליתן לבעל דין את יומו וליתן הכרעה עניינית (ר' ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 – 156), די בכך שהתובע "יראה" על פני כתב התביעה כי בידו עילה (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה , פ"ד נא(2) 312) - ובכל מקרה בית המשפט אינו מורה על מחיקת תביעה מחמת חוסר עילה כאשר ניתן להצילה על ידי תיקון. (ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן , פ"ד מא(1) 577).

ס' 13 לחוק איסור לשון הרע מונה בתוכו שורת "הגנות מוחלטות" (ר' א' שנהר, "לשון הרע", תשנ"ז-1997, בעמ' 191).

בעמ' 213, 214 מציין המלומד שנהר כי: "נטל הוכחת ההגנות המוחלטות שבסעיף 13 לחוק מוטל על הנתבע או הנאשם. אולם, כאשר מגלה התובע בכתב התביעה או האישום, שפרסום נעשה בנסיבות המקנות הגנה מוחלטת, יוכל הנתבע או הנאשם לבקש את מחיקת ההליך או את ביטולו, מבלי להביא ראיות כלשהן. מהותה של ההוכחה הנדרשת נגזרת מטיב ההגנה הנטענת. כאשר הנתבע או הנאשם מבקש להתגונן בטענה שפרסם דברים בנסיבות הקבועות בסעיפים 13(1)-13(6) או 13(9) עליו להוכיח, כי הדברים אכן נאמרו על ידו באותן נסיבות. כאשר מבקש הנתבע או הנאשם להתגונן בטענה שהפרסום שלו היווה פרסום חוזר, הנהנה מהגנה על פי סעיפים 13(7), 13(8), 13(10) או מהגנת סעיף 13(11) בנוגע לחזרה על פרסומים המוגנים לפי סעיפים 13(1), 13(2), 13(3), 13(4) או 13(9), הוא צריך להוכיח שהפרסום שעליו חזר אכן נעשה בנסיבות העושות את החזרה עליו למוגנת, וכי קיימים דיוק והגינות בחזרה. נתבע או נאשם המבקש להתגונן בהגנת סעיף 13(11) בנוגע לחזרה על פרסום המוגן לפי סעיפים 13(7), 13(8) או 13(10) צריך להוכיח גם כי הפרסום שעליו חזר אכן נעשה, גם שפרסום זה היה מוגן על פי סעיפים קטנים 7, 8 או 10, וגם שהפרסום החוזר שלו היה נכון והוגן – מלא, או תמציתי".