ש.א. אחוזת השרון בע"מ ואח' נ' פרקש

החלטה

רקע

1.בפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה לסילוק יד. התובעים הם ש.א. אחוזת השרון בע"מ, וכן בעלי מניותיה, ה"ה שי נזרי ואהרן גבאי (להלן – "החברה" ו"בעלי המניות", בהתאמה), ואילו הנתבעת היא הגב' מירי פרקש. נכס המריבה, המוחזק בידי הנתבעת, הוא גלריה בשטח 200 מ"ר (להלן – "הגלריה"), שהיא חלק מאולם ארועים אותו שוכרים התובעים מבעלי הנכס, שותפות שטייף-וייס (להלן – "השותפות"), וחלים לגביו מספר הסכמים, שלא כולם חתומים על ידי כל הצדדים הרלבנטיים להם.

כתב התביעה

2.כמתואר בכתב התביעה, בשעתו, שכר מר יוני יוחנן (להלן – "השוכר") מהשותפות את האולם והגלריה, ובחודש פברואר 2006 השכיר את הגלריה לנתבעת בשכירות משנה, לתקופה של כ-8 שנים (כפוף לתנאים שונים הקבועים בהסכם שכירות-המשנה), עד 17.1.2014 (להלן – "הסכם שכירות המשנה"). הנתבעת הפרה תנאים אלה. ביום 13.2.2008, לאחר כשנתיים של שכירות-משנה, נחתם הסכם במישרין בין השותפות לבין הנתבעת, על פיו תשלם הנתבעת את דמי השכירות עבור הגלריה במישרין לשותפות (הסכם זה נחתם על ידי הנתבעת ועל ידי השוכר, אך אין בתיק עותק חתום על ידי השותפות – להלן – "הסכם 2008"). כשנה לאחר מכן, בחודש ינואר 2009, המחה השוכר לתובעים את כלל זכויותיו והתחייבויותיו כלפי השותפות (להלן – "הסכם ההמחאה"), והוסכם, כי התובעים ישלמו לשותפות סך של 4,500$ בחודש עבור כל האולם, לרבות הגלריה, אולם יהיו זכאים לקזז מסכום זה כל סכום שתשלם הנתבעת לשותפות במישרין. התובעים אף התחייבו כלפי השותפות לוודא כי עסקה של הנתבעת מבוטח. כלפי השוכר התחייבו התובעים לשלם את הארנונה על כל הנכס.

3.בפועל, כנטען בכתב התביעה, מאז חודש נובמבר 2012 אין הנתבעת משלמת את דמי השכירות (המגיעים לערך לסך 11,000 ₪ בחודש). כן אין היא משלמת את חשבונות החשמל. בנוסף, שינתה את ייעוד העסק ממכון קוסמטיקה למכון רפואי, על דעת עצמה, ואינה משלמת את הפרשי הארנונה; לא ביטחה את העסק, ולא המציאה ערבות בנקאית כנדרש בהסכם שכירות המשנה. בסך-הכל, כך נטען, חייבת הנתבעת לתובעים למעלה מ-200,000 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה).

4.לפיכך עותרים התובעים למתן צו פינוי לאלתר, או לחילופין, למתן צו פינוי ליום 17.1.2014 (יום סיום שכירות המשנה), כפוף לעמידה עד אז של הנתבעת בכל התחייבויותיה.

הבקשה

5.על פי הבקשה, הנתמכת בתצהירה של הנתבעת, היא מאשרת כי שכרה את הגלריה בשכירות משנה מהשוכר, כשדמי השכירות כוללים ארנונה ומים. בשנת 2008 נתבקשה להסכים להמחאת הזכות לקבלת דמי השכירות מהשוכר לשותפות, ובשנת 2009 החלו לפתע להגיע דרישות תשלום ארנונה ומים על שמה, הגם שלא כך נקבע בהסכם שכירות המשנה. לא זו בלבד, אלא שהתובעים אף ביצעו הצלבה של שעוני המים בנכס, כך שהיא מקבלת את חיובי המים של האולם, שהם מופרכים ומופרזים ביחס לצריכה שלה בפועל.

6.לטענתה, שילמה לעירייה כ-20,000 ₪ על חשבון חובות שהתובעים היו אמורים לשלם ואף הודו בכך, וזאת בתיאום עם התובעים וכחלק מההתחשבנות עבור הוצאות החשמל בנכס. באשר לדמי השכירות, הרי שבחודש נובמבר 2012, לאור דרישות העירייה, הודיעה הנתבעת לשותפות כי תחדל לשלם את דמי השכירות, אלא אם ישולמו לעירייה כל המסים שנכללו בתשלומי השכירות שהנתבעת כבר שילמה.

7.בכל מקרה, לשיטתה היא שוכרת את הגלריה ישירות מהשותפות (על פי הסכם 2008, ולאחר המחאת הזכות לשכירות משנה מהשוכר לשותפות), ואין בינה לבין התובעים יחסי שכירות. משכך, לא קמה להם עילה לתבוע את פינויה.

8.לבקשה צורפו מסמכים שונים, וביניהם (נספח ג') טיוטת הסכם בין השותפות לבין הנתבעת ובעלה, מחודש פברואר 2009, האמורה להיות תוספת להסכם שכירות המשנה. טיוטה זו אינה חתומה.

הליכים נוספים

9.במאמר מוסגר אעיר, כי בקשה לדחות על הסף את התביעה מחמת העדר יריבות נדחתה בהחלטת כב' הש' מ' בן-ארי מיום 26.5.2013. כן יש להעיר, כי במקביל לתיק זה מתנהלת תביעה כספית שהגישה הנתבעת נגד השותפות והתובעים כאן, תיק 48841-02-13, ע"ס 337,000 ₪, שם הגישה השותפות הודעה לצד שלישי נגד התובעים כאן. יוער, כי שם טוענת השותפות (שאינה בעל דין בפני), כי לא היה הסכם ישיר בינה לבין הנתבעת.

הדיון בבקשה

10.בדיון שהתקיים בפני, נחקרה הנתבעת על תצהירה, וסיפרה, כי ההסכם מפברואר 2008, על פיו הפכה להיות שוכרת במישרין מהשותפות, נחתם על ידה ועל ידי השוכר בנוכחות נציגת השותפות, שמצדה הבטיחה להחזיר עותק חתום גם על ידי השותפות, אך לא עשתה כן בפועל. בנוסף, הגם שטיוטת ההסכם, נספח ג' לא נחתמה מעולם, נהגו הצדדים על פיה בפועל. עם זאת, הודתה כי לא המציאה ערבות בנקאית, הגם שטענה שלא נדרשה בפועל להמציאה. לדבריה, כן ביטחה את העסק (אם כי לא צרפה עותק הפוליסה לבקשה). היא הכחישה כי שינתה בעירייה את ייעוד הגלריה. היא הסבירה, כי אינה משלמת לשותפות את דמי השכירות, משום שבאותה עת היא משלמת בפריסה לעירייה את החוב הרשום על שמה, אם כי התשלומים לעירייה מדי חודש נמוכים בכשליש מתשלומי דמי השכירות. היא חזרה על טענתה, ששילמה לעירייה ע"ח חוב המסים סכום לבקשת התובע מר גבאי, כחלק מההתחשבנות עמו לעניין החשמל.

11.הצדדים סיכמו טענותיהם. הנתבעת טענה, כי לאור מערכת החוזים הסבוכה, והעדר יריבות ישירה בין התובעים לבינה – ובמיוחד בין בעלי המניות לבינה (שכן החברה היא ששכרה את האולם מהשותפות, ולא הם) – יש ליתן רשות להתגונן מטעם זה בלבד. יתר על כן, לשיטתה אין היא מצויה בהפרה כלפי השותפות וכלפי מאן דהוא, נוכח ההתחשבנות המשולבת בעניין החשמל, הארנונה והשכירות. התובעים טענו, כי השוכר המחה להם את זכויותיו בקשר עם הנכס, הכולל את הגלריה, ועל פי הסכם שכירות המשנה היה זכאי לעשות כן. כן טענו, כי מקור הבעיה בכך שהנתבעת דיווחה לעירייה על שינוי ייעוד, וכך העלתה בחדות את תעריף הארנונה.

דיון והכרעה

12.דין הבקשה להתקבל, ולטעמי תוצאה זו היתה צפויה מלכתחילה, כפי שהבהרתי לצדדים בעת הדיון הלא פורמאלי, ואף את העתירה החלופית שבכתב התביעה לא אוכל לקבל, למרות שהנתבעת אינה טוענת בבקשתה לזכות להישאר בנכס לאחר יום 17.1.2014.

13.כאמור, ביום 26.5.2013 נדחתה הבקשה לדחיית התביעה על הסף, תוך שבית המשפט קובע כי סוגיית היריבות טעונה בירור עובדתי. כמעט אז כבר היה ברור, שתינתן רשות להתגונן מחמת אי הוודאות שבסוגיית היריבות. עתה, לאחר שהתברר בדיון, כי אין בידי התובעים "שפנים" בשרוולם, בדמות הסכמים שלא נזכרו בכתב התביעה או בבקשה, הרי שהדבר הוא בבחינת בלתי-נמנע. במאמר מוסגר אציין, כי גם למעלה וגם להלן לא אפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה, מאחר שהדבר אינו משליך על תוצאת ההליך, אולם יש להעיר כי החברה, למשל, אינה נזכרת כצד בהסכם ההמחאה, ואילו היא, ולא בעלי המניות, היא השוכרת של האולם בהסכם בין השותפות לבינה. בדומה, אינני מקדיש תשומת לב לכך שבחלק מהמסמכים נזכר גם בעלה של הנתבעת כאחד משוכרי-המשנה, באשר הדבר אינו מעלה או מוריד לענייננו.