ציפליקוב נ' מדינת ישראל

לפני בקשה לביטול צו השבתה מנהלי שהוצא לרכב המבקשת ( להלן: הרכב).

1.מעבידה של המבקשת חוכר עבורה את הרכב לשימושה. המבקשת מסרה את מפתחות הרכב לביתה ( להלן: הבת) שנהגה בו למפגש חברתי. ביתה של המבקשת נעצרה על ידי המשטרה. מבדיקת שכרות שנערכה לה התברר, לכאורה, כי נהגה ברכב כשבגופה ריכוז אלכוהול של 410 מ"ג לליטר אוויר נשוף. בעקבות זאת נערך לבת שימוע והוצא צו ההשבתה לרכב.

2.המבקשת טוענת כי יש לבטל את צו ההשבתה. לטענתה,. הצו פוגע ביכולת הניידות שלה לצורכי עבודה. היא עשתה כל שניתן למנוע את העבירה, לאמור: היא הזהירה את ביתה לנהוג כחוק ובכלל זה לא לשתות ולנהוג. עוד מציינת המבקשת כי ביתה היא אישה מיושבת ושקולה שלא יצאה לבילוי אלא לפגישה עם חברה ובנסיבות אלה המבקשת לא העלתה על דעתה אפשרות כי ביתה תשתה אלכוהול, לכאורה, ותנהג. המבקשת טוענת גם כי לא נערך לה שימוע עובר להוצאת צו ההשבתה.

3.המשיבה מתנגדת לבקשה.

דיון והכרעה

4.דין הבקשה להידחות. סעיף 57 ב(א) לפקודת התעבורה קובע כי מי שזכאי לבקש את ביטולו של צו השבתת הרכב הוא בעל הרכב או הנהג שקיבל את ההודעה. המבקשת אינה בעלת הרכב ואינה הנהגת שקיבלה את ההודעה על השבתתו ומכאן שלכאורה היא נעדרת מעמד לצורך בקשה זו. זאת ועוד: מכיוון שיש להעמיד את המחוקק בחזקתו כי לא מנע מגורם שנפגע מצו ההשבתה לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את הצו לאחר שהוצא הרי שיוצא מכך כי היעדר מעמד לצורך הגשת בקשה זו אוצל על הזכות להישמע בפני קצין המשטרה לפני הוצאת צו ההשבתה. מכיוון שהמחוקק לא הניח כי המבקשת נפגעת מביטול הצו באופן המאפשר לה לבקש את ביטולו מבית המשפט לאחר שהוצא יוצא לכאורה כי היא אינה נפגעת מהטלת הצו לפני שהוצא על מנת שניתן יהיה לקבוע כי היא זכאית להשמעת טענותיה בפני קצין המשטרה לפני מתן הצו.

למעלה מן הנדרש, ועל מנת להפיס את דעת המבקשת אציין כי בהליך זה נשמעו כל טענותיה של המבקשת. כל פגם שנפל, אם נפל, בהליך הוצאת צו ההשבתה עקב אי שמיעתה מראש של המבקשת רופא בדיעבד על ידי שמיעתה בהליך זה.

5.גם בחינה עניינית מלמדת כי המבקשת לא עשתה "כל שביכולתה" על מנת למנוע את ביצוע העבירה על ידי ביתה. סעיף 57 (ב) לפקודת התעבורה מאפשר לבטל או לקצר צו מנהלי להשבתת רכב אם הוכח כי הרכב נלקח מבעליו לא בידיעתו ולא בהסכמתו או שהוכח כי הנהג פעל בניגוד להוראות בעל הרכב שעשה "כל שביכולתו" למנוע את העבירה. אין חולק כי מפתחות הרכב נמסרו לביתה של המבקשת על ידי המבקשת ולכן אין טענה כי הרכב נמסר לביתה של המבקשת שלא בידיעתה או בהסכמתה. לצורך הדיון אניח לטובת המבקשת כי הנחתה את ביתה לא לשתות ולנהוג וכי ביתה פעלה בניגוד להוראותיה. אין בכך כדי לסייע למבקשת שכן סעיף 57 (ב) דורש במצטבר מן המבקשת להראות כי עשתה "כל שביכולתה" על מנת למנוע את ביצוע העבירה. בעניין זה אינני סבור כי המבקשת הוכיחה קיום דרישה זו. המבקשת ידעה כי ביתה יוצאת למפגש חברתי ומכאן שהייתה יכולה להעריך, במידה זו או אחרת של סבירות, אפשרות כי במסגרת המפגש תהיה מעורבת שתיית אלכוהול. על מנת לקדם מראש אפשרות כזו נדרשת המבקשת לא רק להזהיר את ביתה שלא לשתות ולנהוג, כפי שטענה שעשתה, אלא לנקוט אמצעים נוספים, כמו למשל, לברר עם ביתה אם קיים נהג תורן שיוכל להסיעה הביתה אם תשתה. כך, נקבע במקרה אחר : " בית המשפט לתעבורה קבע כי ניתן היה לוודא כי ימצא נהג תורן שלא שתה. זוהי אינה דרישה מופרזת בהתחשב בעובדה שהמחוקק דורש מבעל הרכב לעשות "כל שביכולתו". נדמה כי מדובר בדרישה סבירה וראויה ובנסיבות תיק זה היא מתיישבת עם הוראות החוק" ( רע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל ( 16.10.12).

במקרה זה הסתפקה המבקשת באזהרה מילולית לביתה למרות קיומה של אפשרות להעריך כי המפגש החברתי אליו היא נוסעת כרוך, במידה זו או אחרת של סבירות, בשתיית אלכוהול. נוכח כל האמור, לא ניתן לומר כי אזהרה מילולית בנסיבות אלה מוציאה את המבקשת ידי חובתה לעשות "כל שביכולתה" למניעת ביצוע העבירה ומכאן שהמבקשת לא הראתה כי היא עומדת בדרישותיו המצטברות של סעיף 57 (ב) לפקודה לצורך ביטול צו ההשבתה.

לאור כל האמור אני דוחה את הבקשה.