תמם נ' מדינת ישראל

בפני בקשה לפי סעיף 57 ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש) ובה התבקשתי להורות על ביטולה של הודעת איסור שימוש ברכב למשך 30 יום לגבי רכב בבעלות המבקש (אשר הוטלה ביום 12.1.18).

הצו ניתן בהקשר לדו"ח הזמנה לדין מספר 50210544800 שעניינו נהיגה בשכרות. הנהג נמדד ונמצאו בגופו 429 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, כמות העולה על המידה הקבועה בחוק.

ב"כ המבקש לא טענה כנגד קיומן של ראיות לכאורה.

ב"כ המבקש טענה כי הרכב הינו בבעלות דודו של הנהג ומשמש אותו בעבודתו היומיומית,

לדברי המבקש השאיל את הרכב לאחיינו לצורך ביקור את אימו של האחיין. המבקש טען כי עשה ככל שביכולתו במסגרת כדי למנוע את ביצוע העבירה.

ב"כ המבקש אף צירפה תצהיר מטעם המבקש לפיו כאשר מסר לנהג את הרכב, הסביר לו כי עליו לנהוג ע"פ כללי הזהירות ולא לשתות משקאות משכרים.

המבקש אף נחקר על תצהירו בביהמ"ש.

המבקש אף טען כי אחיינו נמצא בתהליך של חזרה בתשובה ועל כן האמין כי לא ייצא לבילוי.

ב"כ המבקש מבקשת להדגיש כי מדובר בדוד שמשמש כסוג של אב לאחיין, אשר לדבריו הוא בחור אחראי, והוא סמך עליו. הנהג הוא בהליך של חזרה בתשובה. המבקש הזהיר באופן כללי את הנהג שלא לשתות אלכוהול. המבקש לא חשב שהנהג ילך לפאב וילך לשתות ועשה ככל יכולתו שלא ינהג בשכרות.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה, אין מחלוקת לעניין קיומן של ראיות לכאורה, המחוקק מצא לנכון בעבירות מסויימות להשבית את הרכב גם כאשר מבצע העבירה איננו בעל הרכב.

מדובר בעבירה חמורה. גם אם מקבל את מה שהמבקש אומר כנכון. לדבריו מי שנותן את רכבו לנהג בגיל צעיר בשעות הערב, צריך לצפות שהוא אינו מגלה את כל הסיבות בגללן לקח הנהג את הרכב וניתן היה לצפות שהנהג ייקח את הרכב לבילוי.

כמו כן לא הונח בפני ביהמ"ש תצהיר מטעם הנהג בפועל והוא אף לא הובא בפני ביהמ"ש כדי שיוכל לציין מה נאמר לו לפני לקיחת הרכב והדבר דרוש לצורך הנחת השתית העובדתית בפני בית המשפט.

הנהג שיקר פעמים בתחילה לסיבה שהוא מבקש לקבל את הרכב. ופעם שנייה לפי דברי המבקש כאשר הוא התקשר בשעה עשר בלילה הנהג שיקר לו שוב. בנסיבות אלה מבקש לדחות את הבקשה.

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

כאמור ב"כ המבקשת איננו חולק על קיומן של ראיות לכאורה.