ש 43582-07-15 לייטנר נ' קמבר בר בע"מ

1.לפניי תביעה לפינוי מושכר, שהוגשה לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

2.בכתב התביעה נטען שהתובע השכיר לנתבע שתי חנויות הנמצאות במקרקעין שבבעלותו (להלן – "המושכר"). נטען כי הנתבעת הפרה את הסכמי השכירות, ולפיכך זכאי התובע לסעד של סילקו ידה של הנתבעת מהמושכר.

3.בכתב ההגנה חלקה הנתבעת על טענות התובע, אך ציינה כי לנתבעת אין חזקה בחנויות שהושכרו; היא מעולם לא עשתה שימוש במושכר ואיננה יכולה לעשות שימוש כזה כיום; ואין לה התנגדות שהתובע ינהג במושכר מנהג בעלים.

4.לאור האמור ביקש התובע מתן פסק דין המאשר לו "לעשות מנהג בעלים בנכסיו מושא כתב התביעה". בתגובה מסרה הנתבעת כי אין לה התנגדות לכך שהתובע יעשה מנהג בעלים במושכר, אך אין מקום למתן פסק דין, ואין מקום לחייבה בתשלום הוצאות. הנתבעת הבהירה כי אין במושכר כל חפץ השייך לה.

5.נוכח האמור ברי כי אין טעם בבירור התובענה.

הסעד אותו ניתן לקבל בתביעה לפינוי מושכר הוא סעד של פינוי. הנתבעת אינה מבקשת לעשות כל שימוש במושכר, ואיננה מבקשת להישאר בו. ככל שצודקת הנתבעת בטענתה שהיא איננה מחזיקה ו/או משתמשת במושכר, וכי אין במושכר כל חפץ השייך לה, הרי שאין צורך ו/או מקום למתן סעד של פינוי הנתבעת מהמושכר. למען הסר ספק אציין, כי ככל שהנתבעת מחזיקה ו/או משתמש בצורה כלשהי במושכר, או לחלופין מחזיקה בחפצים במושכר, הרי שלתובע יש זכות לסלקה מהמושכר ו/או לסלק את חפציה משם.

6.אין מקום להיעתר לבקשת התובע למתן פסק דין המאשר לו לנהוג במושכר מנהג בעלים. זכותו של התובע לנהוג מנהג בעלים בנכס אינה שנויה במחלוקת, וממילא אינה נוגעת לסעד אותו ניתן לקבל במסגרת תובענה לפינוי מושכר. דומה כי כוונת התובע היתה לאפשר לו לסלק את התובעת ו/או את חפציה מהמושכר, ולכך התייחסתי לעיל.

7.בכפוף לאמור לעיל אני מורה על מחיקת התביעה.

8.בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.