ש 3197-05-16, ת"א 27486-10-16

בפני מונחות שתי תובענות שהגיש המשיב אשר הדיון בהן אוחד כעתירת המשיב. התביעה האחת, לפינוי המושכר שבדיירות מוגנת, בגין ביצוע שינויים שבצעו בו המבקשים ללא הרשאתו ותוך הפרה של הסכם השכירות. השנייה, לקביעת דמי שכירות וחיוב המשיבים בחוב העבר כולל חיוב בגין פיגורים.

הבקשה שבפני, היא לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בהיות התביעות חסרות יסוד עובדתי ומשפטי ותכליתן לגרור אותם בפעם החמישית להליכים בגין המושכר. עוד נטען לקיומו של חשש ליכולתם לגבות מהמשיב את הוצאות ההליך ככל שייפסקו לטובתם מחמת מצבו הכלכלי שהגשת התביעה להעלאת דמי השכירות בסכומים פעוטים מעידה על מצבו הדחוק.

בהחלטתי מיום 22.12.16 הוריתי למשיב להגיש את תגובתו לבקשה תוך 15 יום. המשיב לא עשה כן במועד שנקבע ועד היום בדומה, לבקשות אחרות שהוריתי לו להגיב עליהן ולא עשה כן. בנסבות אלו, עתרו המבקשים למתן החלטה בבקשה וכך אני עושה.

המסגרת הנורמטיבית:

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד- 1984, מקנה לבית המשפט או הרשם את הסמכות "אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". התקנה נועדה לאזן בין שני אינטרסים. מחד, הצורך למניעת תביעות סרק ומניעת חיסרון כיס לנתבע בגין ניהול ההליך מקום בו קיים חשש לקושי בגבייתן בשל מצבו הכלכלי של תובע. האינטרס האחר שיש לבחון אותו במסגרת הבקשה, הוא לשמירה על זכות הגישה לערכאות בהיותה זכות חוקתית גם היכן שבתובע בעל יכולת כלכלית נמוכה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1983) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מו (1) 650,647).

השיקולים אותם יש לבחון הם בעיקרם סיכויי התביעה להתקבל ומצבו הכלכלי של התובע. "ככלל, ככל שסיכויי התביעה להתקבל נמוכים יותר, ומצבו הכלכלי של התובע ירוד יותר, כי אז תגבר נטייתו של בית המשפט לצוות על מתן ערובה. אכן, אין לחייב אדם בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד, ואין להגביל את זכות הגישה לערכאות אך ורק למי שידו משגת. כידוע, משמעות אי-הפקדת ערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה, ולפיכך מחוייב בית המשפט להפעיל את סמכותו בהקשר זה בזהירות, במתינות ובשום שכל" (רע"א 5488/16 אבנר נתנאל נ' רישן בנין והשקעות בע"מ, 17.7.16, פסקה 10).