רת"ק 9748-07-15 אבו ליל נ' האגודה לתרבות הדיור

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באילת, אשר דחה את תביעת המבקש לתשלום פיצוי בגין התנהלות לקויה מצד המשיבה, היא האגודה לתרבות הדיור (להלן: "האגודה").

המבקש, שנבחר לעמוד בראש נציגות בעלי הדירות בבניין 222 ברח' איילות שבאילת, העלה בכתב התביעה טענות, מן הגורן ומן היקב, כנגד האגודה. בין היתר נטען, כי האגודה לא טיפלה בסרבני תשלום דמי ועד הבית, ולא נתנה שירות, אותו התחייבה לתת, בתמורה לתשלום דמי חבר, המשולם לה ע"י בעלי הדירות. המבקש צירף לתביעתו העתק תכתובות, מהן עולה, כי התנהלותה של המשיבה הייתה לקויה, כביכול, וטען, כי התנהגות זו גרמה לו לנזקים נפשיים ופיזיים, עייפות, לחץ, מתח וסבל רב.

בכתב ההגנה נטען, בין היתר, כי יש למחוק את התביעה על הסף, שכן היא אינה מגלה כל עילת תביעה; כי המבקש פנה לבימ"ש בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים עת נמנע מלגלות לבימ"ש, כי הוא הגיש תביעה דומה בפני המפקח על רישום המקרקעין וכי תביעתו נמחקה מחוסר סמכות; כי מטרת המבקש אינה אלא להתעשר ולעשות רווח על חשבון האגודה; כי האגודה מילאה תפקידה והעניקה סיוע משפטי מגוון לבעלי הדירות ולנציגות הבית המשותף (שהמבקש עומד, כאמור, בראשה); כי אין בעובדה שהסיוע המוענק ע"י האגודה אינה לרוחו של המבקש, כדי להצמיח לו עילת תביעה, ובוודאי שאינה מעניקה לו זכות להחזר דמי החבר; כי האגודה טיפלה בתלונות שהתקבלו אצלה מצד בעלי הדירות, בנוגע לתפקודו הלקוי של המבקש; כי הנזקים הנפשיים והפיזיים שנטענו ע"י המבקש, לא נתמכו בחוות דעת רפואיות; וכי הרכיבים הכספיים בכתב התביעה אינם מבוססים כלל. לכתב ההגנה צורפו מסמכים התומכים בטענות המשיבה.

בדיון (שהתקיים ביום 05.05.2015) שמע ביהמ"ש את הצדדים (בעיקר את המבקש), קבע שאין בטענותיו כל ממש, ודחה את התביעה. נקבע, כי אין חובה על בית משותף להיות חבר באגודה, וכי קיימת למבקש ולבעלי הדירות האפשרות שלא לשלם את דמי החבר ולא לקבל שירותי האגודה. בימ"ש גם התייחס למסמכים שצורפו לתביעה ע"י המבקש, וקבע, כי גם בהם אין ממש, שכן כל שהיה בהם הוא מתן המלצות, כאלו ואחרות, מצד האגודה, בקשר לתפקידו של המבקש כנציג הבית המשותף. ממילא לא היה בהם כדי לבסס את התביעה. לפיכך, בימ"ש דחה את התביעה והשית על המבקש 500 ₪ הוצאות.

במסגרת בקשת רשות הערעור חזר המבקש על טענותיו והוסיף, כי הגם שתביעתו לא נוסחה "באופן מקצועי", מדובר בתביעה מבוססת, שכן המבקש ובעלי הדירות שילמו לאגודה דמי חבר, אולם לא זכו לקבל כל שירות מצדה; כי הגם שהמבקש כרך בתביעתו נזקים נפשיים ופיזיים, הוא לא דרש פיצוי כספי בגינם; כי הסעד המבוקש הינו השבת דמי החבר; כי בימ"ש נמנע מלברר מה עומד בבסיס התביעה; וכי בימ"ש מיהר לסיים את הדיון בעניינו של המבקש, על מנת לחזור לדיון שהתנהל קודם לכן.

לאחר שקראתי את בקשת רשות הערעור ועיינתי בתיק בית המשפט קמא, לא מצאתי כי יש ממש בבקשה, ודינה להידחות.

מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות, היא לאפשר הליך מהיר, פשוט ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים. "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים, שלא יכלו לעמוד בהן, היה נגרם עוול. לא בכדי קבע המחוקק, כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]), כאשר בקביעה זו יש כדי לשקף את המשקל המשמעותי שיש ליתן להכרעת בית המשפט בערכאה המבררת.

הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה המבררת, מאחר והמשפט כולו מתנהל בפניה בלבד, היא זו ששומעת את העדים ומתרשמת מדבריהם ומהימנותם. דברים אלו נכונים מקל וחומר וביתר שאת, כשזכות הערעור אינה מוקנית, כדוגמת המקרה שלפנינו, בו מבוקש להתערב בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (רע"א 5773/05 "גול טורס" נופש ותיירות נ' שושנה ושמריהו לו, 2005).