רת"ק 58008-07-15 שמואלביץ נ' יצחקי ואח'

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשם הבכיר נ' נחשון) מיום 1.7.2015 בת"ק 47429-02-14, בגדרה נדחתה תביעתו של המבקש כלפי המשיבים והתקבלה התביעה שכנגד.

המבקש פנה לבית משפט קמא בתביעה שעילתה חוזה שכירות שנחתם בינו לבין המשיב מס' 2 באשר לנכס הממוקם ברחוב מקסיקו 2 בירושלים. כעולה מכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי המבקש הנכס הושכר למטרת משפחתון/גן ונקודת המוצא ליחסי השכירות הייתה כי צמודה לדירה חצר פרטית גדולה בשטח של כ- 100 מ"ר. לאחר שיפוץ הנכס הוברר למבקש כי החצר אינה צמודה למושכר אלא חלק מהרכוש המשותף ובנוסף למד על כך שהנכס הוא נכס שפוצל שלא כדין ובצורה לא חוקית. המבקש ביטל את החוזה ותבע את נזקיו בסכום של 35,177 ₪.

עמדת המשיב 2 שוללת הסכמה להשכרת הנכס לצורך שימוש כמשפחתון או כגן ילדים וכן נטען כי הובהר בהסכם השכירות שהנכס אינו כולל את הגינה המשותפת הצמודה באופן פיסי למושכר. על פי הסכם השכירות, כך כתב ההגנה, מטרת השכירות הייתה לצורך מגורים. לצד כתב ההגנה הוגשה תביעה שכנגד לתשלום דמי השכירות לתקופה שבה היה הנכס ריק.

לאחר שהתקיימו שני דיונים מלפני בית משפט קמא ולאחר ששמע את הצדדים נתן בית משפט קמא את פסק הדין מושא הבקשה. בית משפט קמא דחה את תביעתו של המבקש וקיבל את התביעה שכנגד באופן חלקי.

בית משפט קמא פרט בפסק הדין כי מטרת השכירות על פי ההסכם הייתה לצרכי מגורים בלבד ולא הוזכר ולו ברמז כי הנכס מיועד לשמש כמשפחתון או כגן. אשר לחצר הפנה בית משפט קמא להסכם שבו נכתב כי המושכר כולל דירה בת 2 חדרים, מטבח ושירותים ללא שמוזכר שימוש בחצר. עוד ציין בית המשפט בפסק הדין כי מהראיות שבאו לפניו נלמד כי אין "עסקינן באדם תמים שאינו בעל ניסיון, אלא, באדם חכם ובעל ניסיון עשיר בסוג זה של שכירות נכסים בהתייחס לכך שזו לא הדירה הראשונה שהתובע שכר לצורכי הפעלת משפחתון או גן ילדים כשבתוך תקופה קצרה יחסית החליף התובע שלוש דירות באותו אופן".

בית משפט קמא הבהיר כי אין לקבל שימוש מסחרי בנכס שאינו מיועד לכך ומשעה שמחשבותיו של המבקש לא נתנו את ביטויים בהסכם השכירות שנחתם בין הצדדים לא ניתן לדעת מה היקף השימוש שביקש לעשות. בית משפט קמא קבע כי לא מצא שמדובר בחוזה למראית עין (טענה שנטענה כלפי המשיב מס' 2) ובכל הנוגע ליחסים עם המשיב מס' 1 הבהיר כי היה ער לסתירה אפשרית בגרסתו של המשיב 1 לעומת הקלטות והתמלילים שהוגשו. עמדתו של בית משפט קמא בהקשר זה הייתה כי גם אם המתווך היה מודע לקיומה של מטרה אחרת לשימוש בנכס הוא אינו אחראי ליישמה. דעתו של בית משפט קמא הייתה כי לא ניתן ללמוד מהאמור בהקלטות כי ניתנה למבקש התחייבות או הבטחה לעשות בחצר ככל העולה על רוחו אלא שימוש סביר בלבד.

באשר לתביעה שכנגד סבר בית המשפט כי יש לקבלה באופן חלקי ולהסתמך על טענות התובע לגבי מועד העזיבה והפינוי. לפיכך חויב המבקש בתשלום דמי שכירות לארבעה חודשים וכן בהוצאות משפט.

המבקש טוען כי פסק הדין שגוי. בבקשה מפורטת, שאוחזת מספר לא מבוטל של עמודים ואליה מצורף נספח הדן במהימנות המשיבים ובשקריהם מפרט המבקש בהרחבה את השגותיו כלפי פסק הדין. הוא סבור כי הראיות שהביא מבהירות כי מטרת השכירות המוסכמת הייתה להקמת משפחתון וכי חוסר היכולת שלו לעשות שימוש עסקי בנכס נובעת מהתנהלות המשיבים אף ששימוש כזה היה מוסכם עליהם. המבקש תוהה כיצד קבע בית משפט קמא כי המשיבים לא הסכימו לאפשר למבקש להשתמש בנכס כעסק וזאת על אף שהודו בפה מלא כי כך הוסכם. באשר לפיצול הדירה חולק המבקש על פסק הדין שכן לדידו מדובר בפעולה לא חוקית שהצדיקה את ביטול החוזה מבחינתו. המבקש מפרט כאמור את טענותיו ביחס לאמינותם של המשיבים וכן עומד על טעויות כלליות בפסק הדין ובהחלטה קודמת יותר לחיובו בהוצאות. בתגובות שהגישו המשיבים הם תומכים בפסק דינו של בית משפט קמא על הממצאים העובדתיים שבו והקביעות המשפטיות הכלולות בו.

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בפרוטוקול הדיון, בבקשה ובמה שצורף הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור באופן חלקי.