רת"ק 54689-12-16 טויזר נ' קוניק

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע (כב' השופטת מיכל וולפסון), מיום 1.12.16, בה התקבלה בעיקרה תביעת המשיב, בגין נזקים לרכוש, אשר נגרמו בתאונת דרכים.

כעולה מפסק הדין, מהמסמכים וגרסאות הצדדים, המדובר בתאונת דרכים אשר התרחשה בקרבת צומת, על "דרך אילת" בבאר שבע, בין מכוניתה של אשת המבקש, בה נהג המבקש, לבין מכוניתו של המשיב. שני כלי הרכב הגיעו לצומת מאותו כיוון. המדובר בצומת בו, מכיוון הגעת הצדדים, ישנם שני נתיבים המאפשרים פניה שמאלה ושני נתיבים המאפשרים נסיעה ישר. המדובר בהתנגשות בה הפינה הקדמית ימנית של רכב המשיב פגעה בפינה השמאלית אחורית של רכב המבקש.

בבית המשפט לתביעות קטנות נתגלעה מחלוקת עובדתית בין הצדדים, לגבי נסיבות התרחשות התאונה. גרסת המשיב הייתה כי היה בנסיעה בנתיב הימני מבין שני הנתיבים הפונים שמאלה. לדבריו, התאונה נגרמה בשל כך שהמבקש סטה מהמסלול השמאלי מבין שני המסלולים המיועדים לנסיעה ישר, היינו הנתיב הימני לו, לתוך הנתיב שלו. כך, הוא לא הספיק לבלום ונגרמה התאונה. גרסת המבקש הייתה כי היה בנתיבו, בכוונה לנסוע ישר, והמשיב התנגש בו לפתע מאחור.

בית המשפט שלדיון העדיף את גרסת המשיב, למרות שהיה הנהג ברכב האחורי. נקבע כי המבקש אכן סטה בפתאומיות ממסלולו למסלול המשיב, ולפיכך המבקש הוא האשם העיקרי בתאונה. עם זאת, נקבע כי יש למשיב אשם מסוים, באי מניעת התאונה למרות ההפתעה, ונקבע כי המבקש אחראי ל- 90% מהנזק.

בבקשה לרשות ערעור נטען כי זהו אחד המקרים בהם תתקבל הבקשה למתן רשות ערעור, ואף ראוי שיתקבל הערעור, למרות שמדובר בהשגה על ממצא עובדתי ובשאלת מהימנות. עיקר הטענה היא כי ממצאי המהימנות אינם מנומקים דיים, נסמכים על שיקולים שגויים, ולמעשה טעתה הערכאה הראשונה בהבנת הסיטואציה לאמיתה.

יאמר כי, בניגוד לטענת המבקש לפיה שופטת הדיון לא נימקה את החלטתה לבסס ממצאים על יסוד עד אחד, בית המשפט מביא מספר נימוקים לעניין זה. נימוקים, עמם מתווכח המבקש בבקשתו.

נימוק מרכזי של בית המשפט בדחיית גרסתו של המבקש, הוא שינוי בגרסתו של המבקש, בין כתבי הטענות לבין עדותו בבית המשפט. לאחר עיון בכתבי הטענות, מתברר כי אכן ישנו הבדל משמעותי בין גרסתו בכתב ההגנה לבין גרסתו בבית המשפט. בכתב ההגנה מתאר המבקש כי התקרב לצומת, והרכב של המשיב פגע בו מאחור, משום שככל הנראה ניסה לעקוף אותו. משמע הן מהניסוח "התקרב" והן מתיאור של ניסיון עקיפה, כי המבקש עדיין היה בתנועה. מתצהירו של המבקש, המאמת את תביעת אשתו בתא"מ 3923-06-16 אשר הצדדים הסכימו שבית המשפט יעיין בו, עולה תמונה דומה, לפיה משתמע כי היה בתנועה, לפני הגעה לרמזור. אולם, מעדותו בתיקנו, למרות שהתחילה בתיאור של "האטתי", מספר המבקש בהמשך (עמ' 4 שורה 5) כי "עמדתי בנתיב הימני" וכי לא תיאר לעצמו שרכבו ייפגע כאשר "עמדתי ברמזור". בהליך אזרחי, די בהבדל כזה כדי לבסס את התרשמות בית המשפט בדבר העדר מהימנות הגרסה, וקביעת ממצא עובדתי לחובת הצד הסותר את עצמו.

עיינתי בשרטוט המובא בבקשה למתן רשות ערעור, המנסה לחזק הטיעון של המבקש, לפיו מיקום הפגיעות בשני כלי הרכב אינו מאפשר לקבל את גרסת המשיב, ולא היא. המבקש, בשרטוט ששילב בבקשתו, מניח כי ההתנגשות ארעה תוך כדי הסטייה ברגע הסטייה, ולא רגע אחד לאחר הסטייה. שלב, לאחר שהרכב הסוטה התיישר לפחות חלקית, שאז הנזק לכלי הרכב אכן מתאים לתאונה. אפשרות המתיישבת היטב עם גרסת המשיב.

המסקנה היא, אפוא, שהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הדיון אפשרית. פסק הדין מנומק בנימוק מתקבל על הדעת, הנראה על פניו גם נכון לגופו, ומכל מקום בוודאי הולם את טיבו של ההליך. כאשר מדובר בממצא מהימנות, אין ערכאת ערעור נוטה להתערב, כל שכן שאין מקום ליתן רשות ערעור על רקע זה.

למדנו כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור" (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בעמ נ' משיח (20/05/2015)).

לא מצאתי בפסק הדין פגם מהותי או שגיאה בולטת. נימוקי הבקשה אינם אלא ניסיון חוזר לשכנע, מאותם נימוקים שנטענו בערכאה הראשונה, כי נכון היה להגיע לממצאי מהימנות שונים. לא שוכנעתי שיש בנימוקים אלה ממש.

סיכומו של דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ללא צורך בתשובה.

בהעדר תשובה, אין צו להוצאות.