רת"ק 535-07-14 אסטרל ויליג' בע"מ נ' עינב אלמליח

1.המשיבה ובן זוגה התארחו עם חברים אצל המבקשת, בית מלון באילת, בין התאריכים 29.8.13 ל-1.9.13. לטענת המשיבה, ביום שבת, ה-31.8.13, בין השעות 12:00 ל-17:15, עת שהו מחוץ לחדר, התפרצו לחדרם וגנבו מהחדר פריטים אישיים, ובהם שעון, בושם, בגדים ונעליים. המשיבה הגישה תלונה למשטרה, אך הגנב לא אותר. לאור חשדה, כי האחראי לגניבה הוא עובד במלון, הגישה המשיבה גם תביעה לפיצוייה מאת המבקשת, בסך של 4,500 ₪. מנגד, המבקשת טענה, כי אינה אחראית לחפציה של המשיבה, אשר הייתה צריכה לשמור את דברי הערך בכספת המלון.

בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים קיבל את תביעת המשיבה וקבע, כי המבקשת הינה בגדר "שומר שכר"; ומכיוון שמדובר בחפצים שגרתיים ולא בחפצי ערך, ולכן גם לא היו אמורים להיות מופקדים בכספת המלון, על המבקשת לפצות את המשיבה בסך של 3,200 ₪ בגין החפצים שנגנבו; 1,200 ₪ בגין אובדן ההנאה מהחופשה; וכן 750 ₪ בגין הוצאות משפט.

נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפני.

2.המבקשת מעלה בבקשתה שלל טענות כנגד קביעותיו של ביהמ"ש.

כך, המבקשת טוענת, כי בית המשפט טעה עת קיבל את עדותה של המשיבה כעדות יחידה, מבלי ששמע את עדויותיהם של בן זוגה של המשיבה וחבריה ששהו יחד עמה במלון; המשיבה לא הוכיחה את תביעתה; טעה בקבעו, כי הייתה פריצה לחדר מבלי שהוצגו ראיות לכך, מלבד טענות המשיבה. לא היו ראיות לפריצה, לא היו סימני פריצה, ומבדיקת הכניסות והיציאות בדלת המגנטית עולה, כי הכרטיס של המשיבה בלבד הוא שפתח את הדלת; לא שקל את הרשלנות התורמת של המשיבה; לא לקח בחשבון את העובדה, כי יתכן והמשיבה היא שהותירה את חלון החדר פתוח; התעלם מדוחות הבדיקה של הקב"טים במלון, אשר נערכו בזמן אמת ומהעובדה שמשטרת ישראל סגרה את התיק; פירש את סעיף 12 לחוק השומרים באופן המעקר את מהותו; טעה בהסתמכו על התמונות שהציגה המשיבה, מבלי שהוצגו למבקשת מבעוד מועד, מבלי שצורפו לכתב התביעה, מבלי שניתן למבקשת לעיין בהם בדיון ומבלי שניתנה למבקשת הזדמנות לחקור את המשיבה עליהן ולבדוק מתי נערכו; טעה כשלא קיבל את טענת המבקשת, כי במועד שהיית המשיבה במלון התארחו צעירים רבים במסגרת הפקה של אייל גולן ובמצלמות האבטחה אנשים רבים נצפו נכנסים ויוצאים מחדרה של המשיבה, כאשר הדלת הייתה פתוחה לרווחה; יתכן כי חברותיה של המשיבה לקחו ממנה בגדים, בשמים ודברים בעלי ערך לצורך התגנדרות להופעה או לשימושן בחופשה; וטעה בקביעת גובה הפיצוי ללא כל ראיה. לאור האמור, ביקשה לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא.

3."התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן, היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי, ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64).

היות וההליך אמור להיות, כאמור, יעיל, נגיש, פשוט ומהיר, לא מוקנית לצד, שאינו שבע רצון מהחלטת ביהמ"ש, זכות לערער, והוא נדרש לבקש רשות לעשות כן. בשל כך, יש גם להעניק משקל רב להכרעת בית המשפט שבפניו התברר העניין.

הכלל הוא, כי אף במצב בו עומדת למתדיין הזכות להגיש ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, מאחר והמשפט מתנהל בפניה בלבד; היא זו ששומעת את העדים והיא זו שמתרשמת מדבריהם וממהימנותם. קל וחומר כשזכות הערעור אינה מוקנית, כמו במקרה שמבקשים להתערב בפסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות.

4. ובענייננו, ביהמ"ש שמע את הצדדים, בחן את עמדותיהם ובסיכומו של הליך מצא שיש לדחות את עמדת המבקשת ולהעדיף על פניה את עמדת המשיבה. עיקר טענות המבקשת מופנות נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא כי עדות המשיבה מהימנה; כי אכן התרחשה פריצה לחדרה; וכי נגנב רכוש בעלות משוערת כפי שנפסק. אולם, כאמור, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין על סמך בקשתו של צד לקבוע עובדות אחרות מאלו שנקבעו. יש לזכור, כי לערכאה הדיונית, אשר ראתה את העדים, שמעה את עדותם, ובחנה את מכלול הראיות, יתרון בולט על פני ערכאת הערעור, בכל הנוגע לבחינת מהימנותם של עדים אלה, ולא מצאתי בין טענות המבקשת, הצדקה להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש, בהעדר התקיימותו של אחד החריגים לכלל אי ההתערבות.