רת"ק 52415-02-16 שרון נ' חננאל

1.בין בעלה של המבקשת, מר נחמני שרון, לבין המשיב, התנהל הליך בביהמ"ש המחוזי בנצרת בקשר לבעלות בשותפות עסקית (ת"א 10530-12-12). במסגרת ההליך הגישה המבקשת תצהיר, בו ציינה כי המשיב היה מעורב בעבר באירועי גניבה וזיוף מסמכים. בגין תצהיר זה הגיש המשיב תביעת לשון הרע נגד המבקשת, ובה טען לפגיעה בשמו הטוב.

בית המשפט קמא נעתר לתביעה, ופסק למשיב פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 6,000 ₪. בהנמקתו קבע בית המשפט קמא, כי הטענות המופיעות בתצהיר כנגד המשיב חמורות, אמתותן לא הוכחה ואף לא היה בהן צורך לבירור המחלוקת. מכאן מסקנתו, כי הפרסום אינו חוסה בצילם של ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

2.המבקשת מלינה כנגד פסיקה זו, כשהיא שבה ומטעימה כי עומדת לה הגנת פרסום במהלך דיון משפטי.

3.לאחר עיון בבקשה על צרופותיה, וכאשר המשיב לא השיב לבקשה חרף הוראתי, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות. את הערעור בחרתי לקבל.

4.סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מורה:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור."

ב-רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג(2) 511 (2009) נדרש בית המשפט העליון לשאלה, האם ראוי לסייג את הוראתו של סעיף זה שבחוק, כך שלא תהא מוחלטת כי אם תותנה במבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום ליבו), ולשאלה זו נתן תשובה שלילית, כשהוא קובע כי ההגנה שבסעיף 13(5) הינה מוחלטת. הדברים באו לידי ביטוי מפיו של כב' השופט א' ריבלין כך:

"... סעיף 13(5) לחוק... אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי... ברי לחלוטין, כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם בית המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם."

ומפיו של כב' השופט י' דנציגר:

"לשון החוק ברורה וחד משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל – אמירת הדברים תוך כדי דיון."

ואם כאלו הם פני הדברים, כי אז לתביעת המשיב, שנסמכה על דברים שעלו במסגרת של דיון משפטי (ובכלל זה דברים שעלו בתצהיר שהוגש לבית המשפט) אין כל יסוד, ולכן על בית המשפט קמא היה לדחותה.

5.לאור האמור הנני מקבל את הערעור ומבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא. המשיב ישלם למבקשת הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך של 3,000 ₪.