רת"ק 50449-05-16

לפניי בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו מיום 10.4.16 של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת מ' צ'רקה) שניתן בת"ק 17626-10-15.

ראשיתו של ההליך בתביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב טיפול להסרת שיער בלייזר שניתן לו על ידי המבקשת. המשיב טען כי הטיפול שניתן לו ביום 14.5.12 גרם לכוויות קשות בידיו. כתוצאה מכוויות אלה, המשיב סבל מכאבים ופצעים בידיו. לטענת המשיב, הוא נדרש למעקב רפואי, טיפול במשחות, הימנעות מחשיפה לשמש משך למעלה משנה. מצב זה הביא לכאב וסבל רבים. המשיב עתר לקבלת פיצוי בסכום כולל של 33,800 ₪. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה טענה המבקשת לצד טענות נוספות, כי מדובר בתופעות לוואי שהובאו לידיעת המשיב בעת חתימתו על הסכם לביצוע טיפולי הסרת השיער. כן טענה המבקשת כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה נגדה, וכי לא הוגשה חוות דעת של מומחה מטעם התובע, ולכן יש לדחות את התביעה על הסף.

בית משפט קמא קיים דיון בו נטלו חלק המשיב ונציג המבקשת. בנוסף, בית המשפט עיין באתר הנתבעת על מנת לבחון את הפרסומים המופיעים באתר. לאחר מכן ניתן פסק דין. בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי "בין אם הכוויות נגרמו כתוצאה מרשלנות במתן טיפול, ובין אם הן תוצאה צפויה שלו, אינני סבורה שהנתבעת הסבירה לתובע שהוא עלול לסבול מכוויות בדרגה שניה" (ס' 15 לפסק הדין). בית המשפט המשיך וקבע, כי היות והמבקשת לא עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה, עליה לפצות את המשיב.

בית המשפט קבע כי על המבקשת לפצות את המשיב בסכום של 7,000 ₪ בגין נזק לא ממוני שנגרם לו עקב הטיפול, וכן להשיב לו סכום של 6,300 ₪ מתוך תמורת ההסכם המלאה ששולמה על ידו (10,800 ₪), וזאת לנוכח העובדה שהתובע ביצע כ-40% מהטיפולים ששילם עליהם. לצד זאת נפסק גם החזר אגרת משפט בסכום של 338 ₪.

במסגרת הבקשה שלפניי טוענת המבקשת, כי טעה בית משפט קמא הן בקבלת תביעתו של המשיב למרות שלא צירף חוות דעת רפואית מטעמו להוכחת נזקיו, והן באשר לקביעת פיצוי בלי שראשי הנזק הוכחו כנדרש. המבקשת טוענת כי בית משפט קמא טעה בקביעה כי תופעות הלוואי מהן סבל המשיב אינן תוצאה סבירה של הטיפול; טעה בקבלת גרסתו של העובדתית של המשיב; טעה בהסתמכות על פרסומי המבקשת בקביעותיו; טעה בקביעה כי יש לבטל את ההסכם בין הצדדים וכי המשיב זכאי להשבה.

דיון והכרעה:

לאחר שנתתי דעתי לטענות המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, מבלי צורך לבקש את תשובת המשיב (ראו תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

כידוע, הליך של תביעות קטנות נועד לאפשר לצרכן בפרט ולכל אזרח בכלל, להביא לפני בית המשפט עניין בעל ערך כספי מועט, בהליך פשוט ושווה לכל נפש, ללא צורך בהזדקקות לייצוג על-ידי עורכי דין, וללא צורך בהתמצאות בכללי הפרוצדורה ובדקדוקי הדין הנוהגים בהליכים משפטיים המתנהלים ב"מסלול הרגיל". כל זאת, במטרה להבטיח הליך לא יקר, יעיל, מהיר וצודק, שיאפשר לבעלי הדין להביא את עניינם לבית המשפט, ויאפשר לבית המשפט להכריע בעניין העומד לפניו במהירות וביעילות. השקפת המחוקק היא, שהליך של תביעה קטנה צריך להתחיל ולהסתיים בבית המשפט לתביעות קטנות. זה הטעם לכך, שביחס לתביעות המתבררות בבית משפט לתביעות קטנות לא קבע המחוקק "זכות ערעור" כפי שהדבר קיים בהליכים אזרחיים "רגילים". ביחס לתביעות המתבררות בבית משפט לתביעות קטנות קבע המחוקק, כי הגשת ערעור תהיה מותנית בקבלת רשות של ערכאת הערעור. מתי תינתן רשות לערער? הלכה פסוקה היא, כי הרשות לערער תינתן רק במקרים בהם נפלה בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות "טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה" (ראו החלטתו של כב' השופט י' ענבר מיום 3.4.2008 במסגרת בר"ע (מחוזי י-ם) 375/08 ארקיע נ' קורח, סעיפים 9-10 וההפניות שם). ניסיון החיים מלמד, כי רק ביחס לאחוז קטן של פסקי הדין הניתנים בבית משפט לתביעות קטנות מוגשות בקשות רשות לערער, ורק חלק קטן מבקשות אלו, מתקבל.

לאחר שנתתי דעתי לטענות המבקשת באתי לכלל מסקנה שמקרה זה אינו נמנה על המקרים הנדירים בהם יש לתת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות. עיון בפרוטוקול הדיון של בית משפט קמא ובפסק דינו מלמד, כי בית המשפט ניהל הליך ראוי. בית משפט קמא שמע את הצדדים, התרשם מהראיות שהוצגו בפניו, לרבות תמונות, והכריע בתביעה לפי מיטב שיפוטו ושיקול דעתו. בניגוד לטענות המבקשת, בית משפט קמא לא נדרש לשאלה האם הכוויות נגרמו כתוצאה מרשלנות במתן הטיפול, אלא הסתפק בקביעה כי לא הובאה בפני המשיב האפשרות כי הטיפולים יגרמו לו כוויות בחומרה שכזו. על כן, קבע בית משפט קמא, כי המבקשת לא עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה, ומהפרת חובה זו נגזרת אחריותה של המבקשת וחובתה לפצות את המשיב (ס' 15-20 לפסק הדין). מסקנה זו מצויה במתחם שיקול דעתו של בית משפט קמא והיא אינה מצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. גם הערכתו של בית משפט בדבר גובה הנזק, שנעשתה על דרך האומדן, מצויה במתחם שיקול דעתו ואינה מצדיקה התערבות. סיכומו של דבר. איני מוצא כי נפל פגם בפסק הדין, ובוודאי שאין לומר כי נפלה בו "טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה" העשויה להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.