בן חקון נ' אלבז ואח'

בפני בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בקריות, כבוד השופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים (להלן: "בית משפט קמא"), אשר דחה תביעה שהגיש המבקש כנגד המשיב 1 בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים בה פגע רכב הנתבע 1 ברכבו של המבקש.

לאחר שבחנתי את טיעוני המבקש ואת תיק בית משפט קמא ועיינתי בפסק דינו, כמצוות תקנה 403 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), ובהתאם להוראות תקנה 406(א) לתקנות, אני קובע כי הבקשה אינה מצריכה תשובה ויש לדחותה.

המחלוקת העיקרית שבין הצדדים היא בנוגע לאחריות לתאונה. אין חולק כי הנתבע 1, שנסע מאחורי התובע/המבקש, פגע עם רכבו ברכב המבקש. המחלוקת הייתה בנוגע לנסיבות התאונה והאחריות לגרימתה. המבקש והנתבע 1 העידו על נסיבות התאונה. בסיומו של ההליך נרשמה הסכמת הצדדים כי בית המשפט ייתן את פסק דינו לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט").

בית משפט קמא נימק בקצרה את הכרעתו במחלוקת וקבע כי הוא נותן אמון בעדות הנתבע 1 המתיישבת עם התמונות שהוצגו בפניו.

במסגרת הבקשה למתן רשות לערער עותר המבקש להתערב בממצאיו של בית משפט קמא. לשם חיזוק בטענותיו הוא מעלה טיעונים עובדתיים שלא נמסרו במסגרת גרסתו, כפי שהעיד, בפני בית משפט קמא ומצרף צילומים נוספים של כלי הרכב שלא היו בפני בית משפט קמא ואינם חלק מחומר הראיות שבתיק בית משפט קמא.

לא אוכל לקבל את הבקשה. גם אם נתעלם מהכללים החלים על הכרעה שיפוטית לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט נזכיר כי ככלל בית משפט הדן בערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של בית המשפט אשר שמע את העדים וקבע את הממצאים העובדתיים [ראו: ע"א 351/16 שבתאי נ' חונוביץ' (14.2.2017); ע"א 117/15 שגיא נ' מנהל רשות המיסים (13.7.2016)]. הדבר נכון במיוחד כאשר מבקשים מערכאת הערעור להתערב בממצאים על בסיס ראיות שלא הובאו בפני בית משפט קמא.

ער אני לעובדה כי יתכן והמבקש לא היה מודע לטיבו של ההליך בבית משפט קמא, משמעות החובה להביא ראיות ומשמעות ההליך כולו. על כך יש להצר וראוי היה גם שבית משפט קמא יסב את תשומת לב הצדדים, ובמיוחד לצדדים שאינם מיוצגים, להיבטים של ההליך ועל חובתם להביא את ראיותיהם. זאת כדי לוודא שצד שאינו מיוצג לא יטעה בתום לב במהות ההליך ובמשמעויות הנגזרות מכך. ואולם בסופו של יום לא עלה בידי המבקש לשכנע את בית משפט קמא בגרסתו. במצב דברים זה, ועל בסיס הראיות שהיו בפני בית משפט קמא, לא מצאתי עילה להתערב בהכרעה השיפוטית.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי מעיון בתיק בית משפט קמא עולה כי לא הוצגו כלל ראיות לעניין הנזקים שנתבעו. אמנם לכתב התביעה צורף פירוט הנזק ומסמכים שונים ואולם לא הובאו הראיות בעניין זה במסגרת הליך שמיעת הראיות. בפועל הצדדים טענו רק לעניין האחריות ועניין הנזקים הנטענים כלל לא הובא בפני בית משפט קמא. גם מטעם זה, בסופו של יום, התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה לא הוכחה התביעה, היא תוצאה ראויה.

אוסיף לעניין זה כי הכלל בדבר מתן רשות לערער על פסיקת בית משפט לתביעות קטנות הוא של צמצום. זאת מעצם קביעת החריג לפיו ערעור אינו בזכות אלא מותנה בקבלת רשות מבית המשפט

[ראו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט] והכל במטרה להגשים את תכלית החקיקה ואת כוונת המחוקק לקיום הליך מהיר וחסכוני. ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו: רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.3.2015); רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (20.05.2015); רע"א 2376/16 זאב אלימלך קביאטקובסקי נ' רות לפ (10.5.2016); רתק (ב"ש) 430-02-16 שושנה כהן נ' סרגיי אבין (24.5.2016)].