רת"ק 46739-07-15 מחול נ' קורטיק ואח'

בפני בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בעכו, כב' השופט העמית מר משה אלטר (להלן: "בית משפט קמא"). פסק הדין ניתן ביום 2.7.2015. בית משפט קמא דחה את תביעתו של המבקש לפיצוי בגין נזק שנגרם למכוניתו בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב בבעלותה של המשיבה 2 ושהיה נהוג ע"י המשיב 1. מכאן הבקשה שבפני.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה כנדרש בתקנה 403 לתקנות סדרת הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 0להלן: "התקנות"), ובהתאם להוראות תקנה 406(א) לתקנות, אני קובע כי הבקשה אינה מצריכה תשובה. אני מורה לדחותה על הסף וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים.

בית משפט קמא שמע את טענות הצדדים וקבע ממצאים שבעובדה המבוססים על הטענות, העדויות והראיות כפי שהובאו בפניו . לא מצאתי במקרה זה עילה להתערב במסקנות אליהן הגיע.

כעולה ממוצג נ/2 – נהג המבקש/התובע במסלול הימני של הרחוב בו נסעו שני כלי הרכב המעורבים בתאונה. הוא היה רשאי, בהגיעו לכיכר בה אירעה התאונה, להמשיך בנסיעה יש או לפנות ימינה. הרכב הנוסע בנתיב השמאלי רשאי לנסוע ישר או לפנות שמאלה. המבקש נסע בנתיב הימני ועל פי עדותו בפרוטוקול התכוון לפנות שמאלה, בניגוד למותר. לדבריו לא היה ער לסימון ולכיווני התנועה המותרים.

גם מהצילומים שהציג התובע לבית משפט קמא עולה כי הרכב הכחול, בו נהג המשיב/נתבע היה בדרכו להמשיך בכיכר ישר. לכן גם חצה את פס הסימון בכיכר תוך כוונה להמשיך ברחוב. הנהג התובע/המבקש ניסה לפנות שמאלה עם רכבו, הרכב הלבן, בניגוד למותר. כתוצאה מכך, ובאשמתו של התובע/המבקש, ארעה התאונה.

בנסיבות אלו מסקנתו של בית משפט קמא מתיישבת עם הראיות. לא ראיתי כל עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, לא כל שכן מתן רשות לערער על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות אשר התערבות ערכאת ערעור בהחלטותיו ופסקי דינו מצומצמת [ראו רע"א 292/93 אריה סרבוו נ' אופק בע"מ, פד"י מח (3) 177 (8.5.1994), שם הבהרה מדיניות החוק בעניין צמצום האפשרות לערער על החלטותיו ופסקי דינם של בתי משפט לתביעות קטנות].

אוסיף עוד, בשולי האמור, כי המבקש עותר למתן רשות לערער גם בנוגע לדחיית התביעה כנגד המשיבה 2. המשיבה 2 היא בעלת הרכב בו נהג המשיב 1. היא לא הייתה ברכב בזמן התאונה. הן בבית משפט קמא והן בבית משפט זה לא הצביע המבקש/התובע על כל עילת תביעה כנגד המשיבה 2. גם מטעם זה דינה של הבקשה להידחות.

אשר על כן, ובסיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, מאחר ולא התבקשה תשובה, ולפנים משורת הדין, אין צו לתשלום הוצאות לאוצר המדינה. ממילא גם אין צורך בהפקדת עירבון.