רת"ק 46317-11-15 ויזל נ' בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ

בפני בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' הרשמת הבכירה גילה ספרא ברנע; להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 11.11.15.

יצוין כרקע לבקשת רשות הערעור הנוכחית, כי במחלוקת שבין הצדדים תביעה קודמת במסגרת ת"א 42710-01-11 (להלן: "התביעה הראשונה"). במסגרת התביעה הראשונה תבע בנק יהב את מר ויזל, וטען בתביעתו כי מר ויזל חייב לבנק סכום של כ-37,756 ₪, נכון ליום 1.6.10. פסק הדין שניתן ביום 25.1.15 דחה את מרבית טענות הבנק בתביעתו, וחייב את מר ויזל לשלם לבנק סכום של 8,781 ₪.

בתביעה הנוכחית שהגיש מר ויזל נגד הבנק, נטען כי בשים לב לפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה, על הבנק להשיב למר ויזל סכומים שנגבו ביתר, בסך של 33,800 ₪.

לאחר שעיינתי בתיק בית משפט קמא, בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה ובפסק הדין נשוא הבקשה, וזאת בהתאם להוראות תקנה 403 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), החלטתי לדחות את הבקשה ללא צורך בקבלת תגובת המשיב, וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות.

כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, עיקר המחלוקת בנוגע להלוואות שלקח מר ויזל מהבנק בעבר והסכומים שנגבו בגין החזר אותן הלוואות, כבר הוכרעה במסגרת התביעה הראשונה. כב' סגן הנשיא (בדימוס) השופט לבנוני, אשר דן בתביעה הראשונה, בחן כל אחת מההלוואות והתייחס אליהן בפסק הדין. הכרעתו בנוגע לאותן הלוואות מהווה מעשה בית דין ומחייבת את הצדדים. יוער בתמצית כי כב' השופט לבנוני קבע כי ההחזרים בגין הלוואות אלה הופחתו מהסכום שנתבע בתביעה הראשונה.

בנסיבות אלו, אין מקום לדון כלל בטענות בנוגע לגביית-יתר של הסכומים במסגרת ההלוואות הנ"ל.

למעלה מן הצורך יצוין כי בפועל לא הובאו בפני בית משפט קמא ראיות להוכחת טענותיו של התובע. עוד יצוין כי עד כמה שניתן להבין מכתבי הטענות שהוגשו על ידי התובע, עיקר הסכומים שנתבעו על ידו, בטענה לגביית-יתר, הם סכומים אשר שולמו לבנק כבר לפני למעלה משבע שנים, וממילא חלה התיישנות בכל הנוגע לאפשרות לתבוע מן הבנק את החזר אותם כספים.

מכל הטעמים דלעיל, לא מצאתי כי נפל פגם תחת ידו של בית משפט קמא עת דחה את תביעתו של המבקש/תובע. אשר על כן, לא מצאתי מקום להורות לבנק להגיש תשובה לבקשה, ודינה של הבקשה למתן רשות לערער, להידחות על הסף, וכך אני מורה.

מאחר ולא התבקשה תשובה ולפנים משורת הדין, אין צו לתשלום הוצאות.