רת"ק 45472-09-16 ברכץ ואח' נ' סלקום ישראל בע"מ

בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשמת הבכירה אלישבע חן) קבע, כי המבקשים לא עמדו בתנאי סעיף 31א(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, לפיו, על מנת לזכות ב"פיצויים לדוגמה", קרי פיצויים שאינם תלויים בנזק, על הצרכן, הטוען להפרת הוראה מן ההוראות המנויות בסעיף 31א(א) לחוק הנ"ל כעילה לתביעה, לשלוח – קודם להגשת התביעה – בקשה בכתב למפר. אין חולק כי המבקשים שלחו מכתב למשיבה ובו דרישה להשבת הכספים ששילמו ביתר, אלא שבית משפא קמא סבר כי היה עליהם לציין במכתב, במפגיע, כי המדובר בבקשה לפי סעיף 31א(א) לחוק וזאת לא עשו.

עם זאת, על אף שלא הוכח לפניו נזק ממשי שנגרם למבקשים, פסק בית המשפט כי על המשיבה לפצותם בסכום של 4,000 ₪ בגין הטרדה, הטרחה וחוסר הנעימות שנגרמו להם. בנוסף חייב את המשיבה בתשלום הוצאות משפט בסכום של 1,000 ₪.

ברקע העניין – תקלה שהמשיבה אינה כופרת בה, והיא שבמועד התקשרותם של המבקשים עמה בעסקה לקבלת שירותים לטלפון נייד ביקשו הם כי תחסם האפשרות לקבלת שירותי תוכן באמצעות האינטרנט. בקשתם לא כובדה, והמבקש, בסוברו כי המנוי שלו חסום לשירותי תוכן, גלש באינטרנט וחויב בגין פעולה זו בסכום של 802 ₪. מאחר שהתשלום למשיבה נעשה באמצעות הוראת קבע ובמועד החיוב לא היה בחשבונו די לכיסוי הסכום האמור, לא כובדה ההוראה והדבר גרם למבקשים אי נעימות ולטענתם אף פגע במעמדם הפיננסי בבנק.

בין הצדדים החלו חילופי דברים, שכללו שיחות טלפוניות ובסופו של דבר אף מכתב – אותו מכתב שבית משפט סבר כי אין בו כדי לקיים את התנאי שבסעיף 31א(ב) לחוק הגנת הצרכן – עד שהמשיבה זיכתה את חשבון המבקשים בסכום שנגבה ביתר (חלק מן הזיכוי נעשה רק לאחר הגשת התביעה). המשיבה אף הייתה מוכנה לפצות את המבקשים, אלא שהם דרשו סכום של 15,000 ₪ אותו לא ראתה לנכון לשלם.

בית המשפט מצא כי התנהלות המשיבה לא הייתה תקינה וכי החיוב ביתר גרם למבקשים אי נעימות בבנק. כאמור, על אף שלא השתכנע שנגרם למבקשים נזק ממשי, בהיעדר ראיות לכך, פסק לטובתם סכום של 4,000 ₪ ועוד 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי בקשתם למתן רשות ערעור מעוררת שאלה עקרונית, והיא מה טיבה של הבקשה בכתב לפי סעיף 31ב(א) לחוק הגנת הצרכן. היינו, האם על התובע לציין בבקשתו מהו הסעיף המסוים שבחוק אשר מכוחו הוא מבסס את דרישתו לקבלת ההחזר הכספי או שמא די בעצם משלוח הבקשה בכתב להחזר כספי.

ב"כ המשיבה מסכים כי הצדק עם המבקשים בסוגיה עקרונית זו, וכי אין להטיל על הצרכן חובה להפנות לסעיף המדויק בחוק מכוחו מתבקש ההחזר. עצם הפנייה בכתב מהווה "בקשה" לפי סעיף 31א(ב) לחוק, ומשנעשתה, רשאי הצרכן להגיש תביעה לפיצויים לדוגמה על פי סעיף 31א(א) לחוק.

ואכן, בסוגיה זו הצדק עם המבקשים. סעיף 31א(ב) לחוק הגנת הצרכן אינו מחייב את הצרכן לציין בבקשתו להחזר סכום כספי את סעיף החוק מכוחו נדרש העוסק להשיב את הסכום. מעבר לעובדה שזו לשון החוק, כפשוטה, ואין להוסיף עליה תנאים שלא נקבעו בה, פרשנות זו אף מתיישבת עם מהותו של החוק, שהוא חוק "צרכני", המיועד לסייע בידי הצרכן, שהוא בדרך כלל הצד החלש, לקבל את המגיע לו בשל הפרה של תנאי העסקה מצד העוסק. הצרכן אינו משפטן בדרך כלל, והוספת התנאי אותו קרא בית משפט קמא לתוך הסעיף תכביד שלא לצורך על מי שהם הדיוטות בענייני משפט ותוסיף עלות לעלויותיהם (ככל שיוכלו לעמוד בה) בדמות היזקקות לשירותי עורך דין. לכך בוודאי לא התכוון המחוקק.

אלא שבסופו של דבר, וכפי שבצדק טוען ב"כ המשיבה, פסק בית משפט קמא למבקשים פיצויים ללא הוכחת נזק, משקבע כי לא הובאו בפניו ראיות לנזק ממשי שנגרם להם ולמרות זאת חייב את המשיבה כפי שחייב.